לא רוצה יותר יוגה! התרגול משעמם אותי. רוצה.... (חלק רביעי)

ואז, אין מנוס להתייחס לעניין הפגיעות והפציעות בתרגול. האשטנגה היא שיטה של מצויינות, של "ללכת על הקצה". וכמו לכל שיטה, יש כאן חסקונות ויתרונות. על כך בהזדמנות אחרת. חייבים לדעת את זה ולהפנים את זה כמה שיותר מהר- עניין של חצי-שנה עד שנה.

אבל!!!
אם לא נםנים עת עניין "ההליכה על הקצה" ונמשיך לרדוף אחר האפשרויות הגופניות הנפתחות לפנינו- נראה שעומצת התרגול יש בה גם סכנות. המצויינות היא לא רק בכיוון הגופני, אלא גם בכיוון התודעתי. והמתרגל או המתרגלת, למרות ההנאה הגדולה שהם מפיקים מהתרגול שהם "רגילים" לו, חייבים לתת את הדין, לתחקר את תוצאות התרגול.

למה נפגעתי בתרגול? מה היה הגורם? גרמתי לעצמי או גרמו לי? ומה אני הולך לעשות עם האמת הזו? נתעלם? נתחקר? נפרסם את תוצאות התחקיר? נגנוז אותן? נפעל בהתאם לתחקיר או נבנה מצג שווא? אולי ננצל את מצג השווא הזה כסיבה לזיגזאג הבא?

כזכור: פגיעות הקשורות לתרגול הפיזי הן משני סוגים עיקריים:
פגיעות אותן גרמנו לעצמנו (חוסר תשומת לב או הגזמה) ופגיעות שגרמו לנו, במגע גופני או בהנחייה מילולית). הפגיעות הללו הן חומר לימוד מאלף, אסור להתעלם מאף אחת מהן. וכן, בכל תרגול גופני "מקצועי" השואף למצויינות בלתי אפשרי להימנע כליל מפגיעות, השאלה מה עושים אתן. . פגיעות אלו הן אחד המקורות העיקריים לשיעמום ולאכזבה הנידונות. ריפוי אותן פגיעות הוא הלימוד היוגי העיקרי, בו ניתן לבדוק את הבנתנו את היוגה. ה"לבדיות" היוגית המוזכרת היא ריפוי יוגי של הקיומיות האנושית מחוייבת הסבל: זו, הרי, הנחת היסוד של היוגה וגם של שאר ה"דארשאנות", הקלאסיות והלא קלאסיות. כל ה-9 כולן.

ובקיצור: אם התרגול האהוב עלינו גורם לנו נזק- גופני (הברכיים, הכתף...) או מנטאלי (למשל, קשה לכם לישון אחרי התרגול????) אסור לנו להתעלם, אסור להגיד ש"ככה זה", אסור להגיד ש-"זו פתיחה", אסור לדחות את ההתייחסות, אסור להתבייש מלדבר. חובה לזכור: אין כאב טוב או רע- יש פשוט כאב.
אל כאב זה חייבים להתייחס: בהתאמת התרגול, בטיפול בבעייה, בהבנת הנקרא והמתורגל, בהבנת הפסיכולוגיה של התרגול הגופני, בהבנת הפסיכולוגיה של היוגה והפילוסופיה שלה.

מטרת ההאת'הא/ראג'ה יוגה, שהאשטנגה היא דוגמא עילאית שלה, היא שנהיה בריאים ושמחים לאורך זמן. אורך זמן זה גיל 100. מה אתם אומרים, אפשר???? פילוסופית היוגה נותנת לנו כלים. מה אנחנו עושים עם הכלים, הכיוון אליו אנו מפנים את הכוחות, זה כבר סיפור אישי של כל אחד. הרי היוגה היא עניין אישי לחלוטין. לכן, לקיחת אחריות אישית היא גם בעניין של פציעות. וכן, כמו שנאמר אז, בסדנא ההיא, בהחלט! הבעייה היא לא עם השיטה, אלא עם האדם המתרגל אותה. ובמקום להמשיך בעניין זה אולי כדאי לקרוא שוב את הפיסקה הקודמת כולה (החל ב-"הליכה על הקצה"....).

יוגה לא אמורה להיות משעממת, בינונית ואומללה. היא אינה רק התעמלות מתוחכמת עם שם יפה. אולם היא גם לא מופע קסמים, קרקס וזיקוקי דינור אינסופיים. יש מונוטוניות מסויימת בתרגול, כי המטרה היא לא דווקא להמציא דברים חדשים כל הזמן או למצוא קשיים חדשים, כי אלה לא ייגמרו לעולם, מהות החיים האנושיים היא הקושי הזה. המונוטוניות אמורה להביא ליכולות חדשות הנבנות באיטיות, תוך למידה, ולהביא את המתרגל לכך, שהתרגול שהפך "קל" מאפשר לו להתמודד עם החיים בקלות רבה יותר. כל אחד מאתנו יגיע לקצה היכולת שלו, למגבלה אותה לא יוכל לעבור, ויוכל לחיות עם זה בשלום. אבל, מי באמת יודע את גבולות היכולת שלו? אם נכה במכשול בכוח, המכשול יכה בחזרה. אם לא נכה בו בכוח, הרי ששמרנו אותו ובבוא הזמן נמצא את הדרך ובכוח ששמרנו נעבור את המכשול. עלינו לתרגל כל כך הרבה, עד שהתרגול יהיה כבר ממש לא מיוחד.

היוגה תהיה מיוחדת. אז מה זה יוגה?