לא רוצה יותר יוגה! התרגול משעמם אותי. רוצה.... (חלק ראשון)

ההבהוב הקטן, הנר של הסקרנות והעניין שתרגול היוגה מצית, הופך הרבה פעמים לאש גדולה ומסנוורת של אובססיביות (ראגה. אי-אובססיביות=וואיראגיה) המסתננת לכל מרכיבי החיים שלנו.
ואז, בהתחלה,יוגה היא החיים כולם ואי אפשר לשבוע ממנה. התחושות מרהיבות.היא מקשרת אותנו מחדש למרחבים פנימיים נשכחים, ואנו מתאהבים. נפלא. נהדר. מדהים!! ומה אחר כך? .......


ובכן, כשהתרגול הופך לחלק בלתי נפרד מהחיים- תרגול יומי, או כמעט יומי (כראוי, בהתמדה, לאורך זמן) הרי שזה רק עניין של זמן עד שנשתעמם מהתרגול, וגם מהיוגה. התרגול הופך מונוטוני, מתפתח צ'יעמום, כן, ממש כך. איזו בושה. הרעב הגדול הזה, ל"כמה שיותר יוגה" יכול להשתנות לשובע מרתיע ומעצבן, וזה יקרה. איזו אכזבה. נורא. מי אמר לי זה לא יקרה? שכחנו או שעוד לא הגענו לשם?

האירוניה היא, שתקופה כזו, עמומת התייחסות, חסרת יוזמה, כזו מגיעה לרוב דווקא כתוצאה מצלילה עמוקה ורצינית אל תוך עולם היוגה. זו יכולה להיות תוצאה של הגזמה, פציעה, אכזבה ממורה או מגישה, מבן/בת זוג או משפחה שגישתם שונה, שלא משתתפים בחוויה. זה השלב בו הרבה מתרגלי יוגה מפסיקים לתרגל, מחליפים מורה, מחליפים שיטה, בן/בת זוג, עוברים מקום מגורים, מחליפים עבודה....

כדאי לדעת, שותפים יקרים לדרך, שזה יכול להיות דווקא השלב החשוב בחיי תרגול היוגה שלנו. השלב בו היוגה יכולה לעבוד על הרמות הפנימיות ביותר של התודעה שלנו, אם רק נמשיך את הקשר הזה עם היוגה. כל פעולה הנעשית בהתמדה ולאורך זמן יכולה להפוך משעממת, שגרתית, בנאלית.

להמשך המאמר