לא רוצה יותר יוגה! התרגול משעמם אותי. רוצה.... (חלק שני)
סיבה עיקרית לכך שהזוהר הראשוני של תקופת ההתאהבות ביוגה נמוג היא דווקא שהתרגול הצליח לחדור ולהיטמע עמוק בתודעה. במצב זה השיעמום הוא מכשול בעיקר לצמיחה הרוחנית, לא רק שעמום יומי על מזרון התרגול. אם יהיה לנו האומץ לחתור דרך מצב זה אל הגדה הנגדית- הרי שמעבר לנהר השעמום נמצא השקט והריכוז הפנימי, השלווה שמעבר ל-"צמדי הניגודים", עוצמה והחלטיות לחיות ביושרה. התוצאה של התרגול היא החשובה ולא התרגול עצמו. השעמום הוא "גיל ההתבגרות" (זוכרים?...) ההכרחי בדרך אל הבגרות, שתביא עמה אתגרים ומכשולים אחרים. היכולת לעבור את המכשול הגדול הראשון תקל מאוד את המשך הדרך פנימה, ולמעשה היא הכרחית. בלי ההתחייבות לתרגול הסדיר לא יתכן להמשיך בדרך.
יוגה הוא תהליך מרחיב תודעה ומאפשר צמיחה. הוא אינו מגביל ומקבע. זהו תהליך בו הבלתי אפשרי הופך אפשרי, והאפשרי הופך לבסוף ל-נינוח (סטיראם סוקהאם). אם התרגול הופך משעמם זה יכול להיות חלק מהתהליך: האתגר הקודם כבר אינו אותו אתגר, יש לחפש אתגר חדש. האתגר החדש מרתיע כי זכור לנו כמה היה קשה להתגבר על הקודם. (בתרגול אשטנגה וינייאסה יוגה, למשל, זו הרתיעה של הרבה מתרגלים מלהתקדם אל "הסדרה השנייה"...) אז בוא נשאר כאן, במקום בו זרי התהילה כבר מונחים, ונמצא סיבות למה לא להתאתגר מחדש. מה הבעיה למצוא סיבות? ננסה ללכת לרוחב, במקום ללכת לעומק. מה, לא הרחבנו את התודעה מספיק? למה לא הכל הופך וורוד? מה, שוב עבדו עלי? מה, זה תמיד יהיה ככה קשה? לא מספיק מאמץ אחד גדול?
זהו, שלא. אם אנחנו מתרגלים "יוגה", ולא "סדרת אסאנות עם שם כזה או אחר" הרי שהתרגול חייב להיות קשור לפילוסופיה/דארשנה ממנה הוא נובע. וה-"יוגה דארשנה" מדגישה בפירוש: " זה מבוסס היטב (האימון) (רק לאחר ש-)טופח כראוי ולאורך זמן ברציפות". (פרק א, 14). לא רק בזמנים נעימים וכיפיים. גם בזמנים קשים- אבל לא בטפשות, בבקשה. לא בבורות. לא בעקשנות עיוורת. אלה, הרי, "גורמי הכאב". אווופסססס...שכחנו.....
כאב, הרי, הוא חלק מהסבל, שהוא תוצר של ידיעה לא נכונה. כאילו, הלו??? הרי זה כתוב שחור על גבי עיתון? מה לא ברור כאן??!
זהו, שכן. כן יהיה מאמץ מתמשך, בו לא חייבים לדעת מראש את התוצאה, את התגמול, כדי ללכת בדרך שבעצם אנו יודעים שהיא נכונה, למרות שהיא קשה.
המסע פנימה הוא קשה. תמיד היה, תמיד יהיה. קשה עד כדי כך, שבשיא שלו, אותו שיא שניתן לראות מכאן- מהמצב האנושי- אנו בעצם הופכים למשהו אחר. לכן אי אפשר כרגע לראות את ההמשך, רואים רק את השיא מהצד הזה. את הסאמאדהי, המצב של "אושר עילאי". כן, אושר, אבל לא בדיוק מה שנדמה לנו כרגע, בתור בני אדם החפצים להשביע את רצון החושים שלהם. זה אושר אחר, "נטול חושים". לא אושר אנושי במיוחד. רק מילה שמשתמשים בה כי אין מילה אחרת. למעשה, ההמשך הוא לא אנושי- וזו לא אמירה שלילית דווקא. ההמשך הוא החופש, השחרור, או- כפי שהיוגה קוראת לו- "לבדיות". מצב של "סוג של" לבד.(קאיבאליה). חופש ממה? מה זה חופש? מה זה ה"לבד" הזה? שוב לבד? גם פה לבד? מה, אני לא בודד מספיק? לא תגמול מי יודע מה בשביל בן אדם, מה?
