יוגה וצמחונות - עובדות ודעות קדומות (חלק ראשון)

כל מזון הוא קודם כל מזון, אורגניזם חי שמזין אותנו בחיותו. הדבר נכון לגבי כל סוגי המזון המוכרים לנו- כי אם זה לא היה כך, לא היינו יכולים לחיות ממזונות אלו.
את הגישה הערכית/מוסרית למזון אנו קובעים לפי תפישת ההכרה והתודעה שלנו. כאשר אנו עושים זאת, עלינו לזכור שהתודעה היא סובייקטיבית, נשלטת ע"י החושים, ועד אשר נוכל לפתח יכולת התמודדות מול עריצות החושים עלינו להיות מוכנים להפתעות....

דבר ראשון וחשוב: אינני מיסיונר של אכילת בשר, אך גם לא של סוג מזון אחר... גם בשר הוא מזון, ומה שקובע את ערכו המזוני והמוסרי של כל סוג מזון הוא בעיקר היחס אליו, הטיפול בו והשימוש בו.

בכל דיון על תזונה צמחונית יש התייחסות לכמה מקורות
הגישה הדתית - ההנחיה של כתבי הקודש: ביהדות- ספר בראשית;
הגישה המוסרית - אלימות, כאב וסבל הכרוכים בצריכת מזון ע"י האדם- אורגניזם חי החי והצומח;
הגישה האנטומית - מבנה מערכת העיכול האנושית.
הגישה היוגית לתזונה עפ"י העקרונות של שלושת איכויות החומר- "ה"גונות".
הגישה של ה-"איורוודה", תורת הרפואה המסורתית ההודית הנובעת מדארשנת ה"סאמקייה"..

ההתיחסות הדתית:
בבראשית א' פסוק כ"ט נאמר: "הנה נתתי לכם את כל עשב זֹרע זֶרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זֹרע זֶרע לכם יהיה לאָכלה". נכון, כל עוד לא הייתה אש לבישול, או כל סיבה אחרת כיד המפרש הטובה עליו לאורך השנים. ואולם, הממשיך לקרוא בספר בראשית יגיע לסיפור נוח והמבול, שם נאמר בפרק ט' פסוק ג': "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו!" כלומר, אִכלו בשר, וגם צמחים, אבל לא להגזים. לא בשר בנפשו. לא בהיסטריה. לא בבולמוס. ללעוס, לא לבלוע. זה ההבדל בין תרבות המנגל של "חטוף כפי יכולתך ומהר" לבין אכילה מתונה, בריאה, נכונה.
גַדלו את המזון , נַקו, הכינו, בַשלו, אִכלו ואִמרו תודה למי שעזר לכם.
לדעתי, זה מה שמאפיין את הגישה היוגית האמיתית, ולא מיליטנטיות מיסיונרית זו או אחרת. יש הרבה צמחונים וטבעונים שהם אלימים, בעיקר בגישתם לאוכלי הבשר וללובשי מעילי העור והפרוות. יש גם צמחונים שמנים עד כדי חוסר בריאות משווע, כך שהדיאטה לא בהכרח ממלאה את תפקידה הפילוסופי. לעומתם יש אוכלי בשר רזים, בריאים, נינוחים. פטאנג'לי כתב על "שביעות רצון", לא? "אי-השתוקקות"?

ומה בעניין ההתייחסות המוסרית?
מבחינת הגישה הפילוסופית-אידיאולוגית יש כאן אלמנט חשוב מאוד, הקשור להגדרת המונחים "אלימות" (הכוונה לפגוע – "הימזה") "כאב" ו"סבל",("דוקהא"- מילולית: צער, גורמי הצער) – המושלכים (ולמעשה- מואנשים, מלשון אנושיות, כמו בן האנוש) על בעלי החיים המשמשים למאכל ומאנישים אותם. מונחים אלה אינם בהכרח קשורים זה מזה.
גישה מוכרת ומקובלת בקהילה המדעית היא ש"מותר האדם מן הבהמה" מתבטא ביכולת האסטרטגית של תכנון לטווח ארוך, תקשורת, ופירוש ויישום של תובנות. בעניין זה נערך דיון רב-שנים בחברה האנושית ובתוכה בקהילת היוגה העולמית בנושא סבלם של בעלי החיים כתוצאה מגידולם התעשייתי, מהפקת מוצרי מזון מבעלי חיים ללא המתתם (חלב וביצים), וכמובן גם מן האופן שבו ממיתים ומעבדים את בעלי החיים למזון. וזאת עוד לפני שבודקים את העובדות המוכרות והמזעזעות לעתים. והרי מאידך אפשר למצוא חלב, ביצים, עוף ובשר אורגניים / אקולוגיים, המיוצרים בתנאים נאותים!
אחת הדעות בקהילת היוגה העולמית היא שבעלי החיים אינם סובלים. הם כן חשים כאב, אך השפעות הכאב אינן דומות לאותן השפעות על האדם, ולכן אינם סובלים. ולפי אותה דעה- אין ליצור הזדהות, השוואה או האנשה של בעלי חיים.
נוסף לכך וחשוב באותה מידה: הקהילה המדעית הוכיחה לא פעם שגם צמחים חשים כאב, גם להם יש אינטליגנציה וגם הם מגיבים לסובב אותם. זהו בהחלט נימוק קביל בדיון האינסופי הזה לטובת אוכלי הבשר. אם גם הצמחים סובלים, מה נאכל אז?
זאת ועוד: אם מאמצים את הגישה היוגית הדתית (להבדיל מהגישה הלא-דתית של היוגה, שפטאנג'לי מתאפיין בה), הרי שהברהמן נמצא בכל מקום ובכל דבר. אז איפה זה משאיר אותנו בעניין הבנאלי של האוכל? מה נאכל אם זה תמיד גורם סבל או פוגע בברהמן? הרי לכם מזון למחשבה....
ה"וודאנטה", הדת הראשית בהודו, פתרה את הדילמה הזו בהתחכמות אפיינית: ב"בהגווד גיטה" אומר קרישנה, שליח האל עלי אדמות, כי אמנם גם אכילת מזון צמחוני היא גרימת סבל ופגיעה, אולם את זאת הוא – קרישנה- מוכן לשאת, ועל זה הוא מוכן לסלוח. ועל זה נאמר –"ואאללה יופי!"באמת כל הכבוד. אכן הגיון בריא- הרי צריך לאכול משהו, לא? אבל בוא נגרום לזה להיות עם רגשי אשמה. כי אז נהיה בשליטה. אז מה, קרישנה נולד בווארשה ועבר ברית מילה? כך בדיוק מתנהג האבטיפוס האימהי פולני.
וברצינות:
ה"אלימות" – "הימזה" -הכוונה לפגוע - עיקרה בכוונה ובהתייחסות לפעולה. המונח "אי אלימות" בסנסקריט הוא "א-הימזה", כלומר- לוקח בחשבון שהאלימות והפגיעה קיימות. לכן, מה שחשוב באמת זו הכוונה הנכונה: לא להגזים; להשתמש רק במה שצריך; להגיד תודה; לברך את מי שנתן לנו והכין לנו; להכיר בערכו של המזון; להיות מודע לחלוטין למה אנחנו אוכלים, איך אנחנו אוכלים, מתי וכמה. לדעת שהמזון הוא הקרבה של אנרגיה חומרית חיונית, וגם אנחנו נפרנס ברבות הימים יצורים אחרים- לאחר מותנו. בקיצור, האידיאל הסוציאליסטי: לכל אחד לפי צרכיו ולפי יכולתו. האם זה אפשרי? הסוציאליזם והקומוניזם לא הצליחו כל כך.