אתרי יוגה חשובים בארץ ובעולם

אתר ארגון מורי ואוהדי היוגה בישראל

חומר על הארגון, רשימת מורים ארצית, חנות למוצרי וספרי יוגה ועוד.

האתר של דני פרדייז, מורה אישי וחבר יקר.

אחד מקבוצת 11 המורים הראשונים לאשטנגה יוגה בעולם- תלמידיו הראשונים של דיויד וויליאמס. כל פגישה אתו מומלצת!.

אינפורמציה על אשטנגה יוגה

אתר אירופאי של דר. רונאלד שטיינר- ארג'ונה- המוקדש לאינפורמציה הקשורה לתרבות האשטנגה ויניאסה יוגה. Ashtanga Yoga- information

צ'אק ומטי

קישור לאתר של צ'אק מילר ומטי עזרתי

סרי קרישנה פטאבהי-ג'ויס

האתר הרשמי של שאראת' ראנגאסוואמי וסרי קרישנה פטאבהי-ג'ויס המנוח, הסבא הגדול של שיטת אשטנגה ויניאסה יוגה, מייסור, הודו

האתר של אנדרו אפלר באוקלהומה

מהדור החדש של מורי האשטנגה, ידיד ותיק ומורה מעולה.

האתר של דיוויד וויליאמס

המערבי הראשון ,שלמד אצל פטאבהי-ג'ויס את 4 הסדרות המקוריות של אשטנגה ויניאסה יוגה ולימד את הקבוצה הראשונה של 11 תלמידים בהוואי. קבוצה זו הפכה ל- "11 המורים הראשונים" של אשטנגה ויניאסה יוגה. ביניהם- נאנסי גילגוף, דני פרדייז, דיוויד סוונסון, צ'אק מילר ומטי עזרתי, ריצ'רד פרימן, טים מילר, קארן הברמן, לוסי מרטורלה, בראד ראמזי….

האתר של נאנסי גילגוף

אחת מ 11 המורים הראשונים לאשטנגה ויניאסה בעולם ובין השאר מורתו של דני פרדייז.

האתר של דיוויד סוונסון
ידיד ומורה אישי. דיוויד מלמד באופן אינטינסיבי בעולם ובארה"ב, פירסם את הספר "אשטנגה יוגה- מדריך התרגול- the practice manual". ספר זה הוא הטוב מסוגו מאלה שיצאו בדפוס (לדעתנו) כעד היום. ניתן לרכשו באינטרנט- אמאזון- או בארץ בחנות הוירטואלית של "אירגון מורי היוגה בישראל".

האתר של ג'ון סקוט

אחד מהמורים הידועים של האשטנגה בעולם. חי ועובד כיום בניו-זילנד. כתב את אחד הספרים הידועים על שיטת אשטנגה ויניאסה יוגה.

האתר שהקים ד"ר ג'ורג' פוירשטיין

כיום בר הסמכא המערבי הגדול ביותר בעולם בנושאי יוגה. מחברים של 37 ספרי מחקר על יוגה, ביניהם THE YOGA TRADITION ותרגום ליוגה סוטרה של פטנג'לי. כיום אינו מנהל את האתר.

http://ashtanga.com

האתר המרכזי של קהיליית האשטנגה וניאסה יוגה ה"אורתודוקסית"

איאן מקדונלד המקום בו התחילה האשטנגה באנגליה!
איאן אירח את דני פרדייז באוקספורד בשנת 1987, ואז התחיל שגעון האשטנגה בבריטניה. (גלעד שימש אז כאסיסטנט של דני פרדייז…..)
באתר זה אינפורמציה רבה על שיעורים וסדנאות של אשטנגה יוגה בכל בריטניה ובעיקר באוקספורד. איאן מארגן כל חודש סדנא של אשטנגה יוגה עם מורים מובילים מכל העולם. כל המורים החשובים לאשטנגה לימדו ומלמדים שם- כהוקרה לראשוניות של המפעל החשוב הזה.

פטאבי ג'ויס, על הגורו שלו ליוגה, ט' קרישנמצ'ריה

Kausthub Desikachar, Le yoga du Yogi: L’héritage de T. Krishnamacharya, St Raphaël, ÂGAMÂT, 2007.

פטאבי-ג'ויס:
"סבא שלי לימד אסטרולוגיה. הוא היה וידוואן (מלומד, מורה). אבי לא לימד, אבל ענה על שאלות ששאלו אותו. הוא היה אסטרולוג טוב, אבל לא הקדשתי זמן ללמוד אתו. הוא לימד אותי כל יום כמה שלוֹקות באסטרולוגיה, וגם סנסקריט, אָמָרָקוֹשה ושבְּדה (תחביר ותורת ההגה). לא הלכתי לבית הספר בכפר שלי אלא בהאסאן, מרחק חמישה קילומטרים משם. הייתי הולך ברגל לשם ובחזרה, בוקר וערב, כמו רבים מחבריי. יום אחד, כשרק התחלתי את הכיתה הרביעית, בא קרישנמצ'ריה לשאת הרצאה בליווי הדגמות באולם החגיגות של האסאן. מעולם לא שמעתי עליו. כיוון שאמר לי חבר של אחותי שהאיש הזה מבצע אסנות בשלמות, הלכתי לראות. הסתכלתי שעה שלמה וזה מצא חן בעיניי מאוד. אמרתי בלבי: "מחר בבוקר אלך אליו ואבקש ממנו שילמד אותי." וכך עשיתי. כששמע את הסיפור שלי הזמין אותי אליו למחרת.הגעתי להאסאן בשבע וחצי בבוקר. השיעורים התחילו רק בעשר וחצי. הלכתי אל בית הגורו. הוא לימד כמה תלמידים יוגה ואני התחלתי באותו היום. הייתי צעיר וכשביקשו ממני לעשות אסנה מיד עשיתי אותה. הגורו שלי היה מרוצה מאוד ובמשך שנתיים התמדתי באימונים.
אחרי שנה בתיכון, תלה המנהל מודעה כדי למצוא תלמידים היודעים היאבקות, התעמלות קרקע, יוגה וכו'. הוא הציע לנו לעשות הדגמה לרגל יום ייסוד בית הספר. ידעתי כמה אסנות, אבל עדיין לא הכרתי את הפילוסופיה של היוגה שהגורו שלי רק החל ללמד אז. ביום החגיגה הזמין אותי המנהל להדגמה של יוגה ונקב בשמות האסנות לפני כל ביצוע: פשצ'ימטאנאסנה… פורווטאנאסנה… מטסיאסנה. זו כמובן לא הייתה הדגמה מלאה, אבל הוא היה שבע רצון. הוא הכיר את תרגול היוגה וקרא לי למשרד שלו יום למחרת. הוא סידר שאוכל לאכול במטבח וגם העניק לי מלגת לימודים.
שנה או שנתיים אחר כך, ב-1932, פתח המהאראג'ה קרישנראג'ה וודייאר (Krishnaraja Wodeyar) יוגה-שאלא בארמון. המלך מת ב-1940. היורש שלו לא התעניין ביוגה. באותה העת אמרו כמה תלמידים שקרישנמצ'ריה הוא אדם קשה מאוד ושהוא בקושי נוהג בכבוד כלפי האנשים ביוגה-שאלא. במציאות, קרישנמצ'ריה לא התעניין כלל במעמדו של אדם. אם בא אליו פקיד מדינה, הוא לא עשה מזה עניין ולא הניח לעצמו להיות מושפע או לקבל הוראות. הוא היה האדון. אדם קשה! ב-1952 הוא עזב למדרס. אבל בעשר השנים שקדמו לכך באתי אליו כל יום בצהריים ללימודים תיאורטיים. יחד אתו למדנו, מהדווה בהט (Mahadeva Bhatt) ואני, את שיטות הריפוי למיניהן.
ב-1936, שופט שלום ושמו גונדו ראו (Gundu Rao) שחי ליד בנגלור נתקף שיתוק. המהאראג'ה והגורו שלי ביקשו ממני לבקר אותו ולתת לו שיעורים. לימדתי אותו במשך חודשיים את שיטת הריפוי המלאה באמצעות היוגה. משסיימתי הוא היה מסוגל ללכת וכל הבעיות העצביות התרפאו. קרישנמצ'ריה בירך אותי.
נסעתי הרבה ולימדתי יוגה בכל המקומות. הגעתי כמעט לכל מקום בהודו: דלהי, כלכותה, בומביי, כדי לראות מה עושים במוסדות היוגה שם. האמת התחוורה לי: רק אדם אחד לימד יוגה, והאדם הזה היה קרישנמצ'ריה. הוא היה אדם דגול מאוד. אדם ישר. איש בהודו לא הגיע למעלתו. יש היום שאומרים שהם עושים יוגה, אבל זה בסך הכול קרקס: אין שיטה, אין נשימה, אין ויניאסה, אין דרישטי… קרקס ותו לא. לפעמים אפילו הגורו מראה תמונה ואומר: "עשו ככה!" ואז יוצא מהחדר. זה לא לימוד אמתי. קרישנמצ'ריה היה אדם טוב, אדם מעולה שלימד בצורה מדויקת ומדוקדקת. כיוון שהכיר את כל השסטרות, הוא היה מסוגל ללמד יוגה נכון.
כדי לקבל את תעודת ההוראה שלי אמר לי קרישנמצ'ריה: "האיש הזה חולה. רפא אותו!" ועזב אותי. כעבור זמן מה חזר והכריז: "רע! זה נקרא אצלך ללמד או לגרום סבל?" והראה לי איך צריך לנהוג. הוא היה מורה טוב. אחר כך אמר לי: "בוא אל הבית!" הלכתי לשם ומצאתי כיבוד בשפע! קרישנמצ'ריה לימד יוגה אמתית, אבל אותה אשטנגה יוגה קשה ללימוד ולהבנה. ללא השיטה הנכונה, היא עלולה לחולל בעיות בריאותיות. לכן צריך מורה טוב.
המבט שלו היה רב עצמה. די שהביט בך שנייה אחת וכבר עורר בך פחד. הוא דיבר חמש שפות על בוריין: הינדי, סנסקריט, טלוגו, מראטהי וקנדה. עם הזמן גם השתפרה האנגלית שלו.
כל ימיי לא היה לי אלא גורו אחד. שני גורואים גורמים למות התלמיד. בסוף ימיו היינו קרישנמצ'ריה ואני כמו אב ובן. הגורו שלי, קרישנמצ'ריה, תמיד כאן, בלבי.

סרי קרישנה פטאבהי-ג'ויס

סרי קרישנה פטאבהי-ג'ויס (guruji), מאסטר של אשטנגה-וינייאסה יוגה 1915-2009

סרי קרישנה פטאבהי-ג'ויס"גורוג'י"- שם החיבה לו זכה מתלמידיו בכל רחבי העולם- נאבק לאחרונה בבעיות בריאות, שהכריעוהו.
ממשיך הדרך הרשמי הוא שאראת' ראנגאסוואמי, נכדו וממשיכו בניהול "מכון ק.פ.ג לאשטנגה יוגה-"KPJAYI ׁ(לשעבר AYRI) .
סרי קרישנה פטאבהי-ג'ויס היה אחד מתלמידיו הראשונים והמתמידים של פרופ. סרי טירומאלאר קרישנמצ'אריה, המורה של המורים בני זמננו(איינגר, דסיקשר, ג'ויס ורבים אחרים). מפתח ומשמר השיטה שנודעה ברחבי העולם בשם "אשטנגה וינייאסה יוגה". שיטה שהביאה לקידמת תודעת היוגה העולמית את תרגול היוגה הדינאמי והאינטנסיבי, את השימוש הפראקטי בתיאורית ה-"באנדות", את השימוש הייחודי במונח "וינייאסה".
אחד האחרונים מדור הענקים של מורי היוגה בני זמננו. ייזכר לעד כאדם חכם, מסור, בעל חוש הומור ייחודי, מורה בחסד עליון ואוהב יוגה בכל מאודו. אדם חזק, נבון ועקשן. אדם שנשאר מי שהוא למרות שזכה להצלחה פנומנאלית. אדם שהסתכל בסלחנות משועשעת על הנסיונות להפכו ל"גורו" כדי למנף את הצלחתו הכלכלית. אדם שללא כל היסוסים ראוי לתואר "מאסטר", תואר שבימינו נוטים להשתמש בו בקלות ייתר…. ללא ספק, מאסטר דגול.
ביתו, סראסוואטי, ונכדו, שאראת', הם ממשיכי דרכו הרשמיים. לגורוג'י יש עוד בן, מאנג'ו ג'ויס, החי ומלמד בארה"ב, ובן נוסף שנפטר, ראמש ג'ויס. מותו הטראגי של ראמש היה נקודת מפתח בהחלטתו של "גורוג'י" לא להתאמן בעצמו- כסיגוף עצמי. אם היה מתאמן- כנראה שהיה נשאר עמנו עלי אדמות עוד זמן מה.

ואלה תולדות…

נולד ב-26 ביולי 1915 בכפר קאושיקה, בקארנאטאקה, דרום הודו. הסיפור ידוע- 500 תושבים, במרכזו רחוב ראשי אחד שאורכו כ-100 מ', בקצהו האחד מקדש לשיווה ובקצהו השני מקדש לגאנשה. החיים סבבו סביב שני מוקדים אלו כמו הרבה כפרים באזורים החקלאיים של הודו, עד היום הזה. משפחה בראהמינית, קאסטת הכוהנים ואנשי הרוח. אביו היה כוהן ואסטרולוג הכפר. כמצוות הקאסטה הבראהמינית, למד פטאבי ג'ויס הצעיר את הוודות ושאר כתבי הקודש מגיל צעיר.
בשנת 1927- בגיל 12- נערכה בבית ספרו של ג'ויס בעיר המחוז האסאן הדגמה של תרגול והרצאה על יוגה, אותה ערך טירומאלאר קרישנמצ'אריה. ג'ויס החליט הפך לתלמידו באותו יום. בגיל 14, בשנת 1929 ברח מכפרו למייסור כדי ללמוד סנסקריט עם 2 רופי בכיסו…..עם שני חברים רכב למייסור על אופניו. הוא הצליח להתקבל לאוניברסיטת הסנסקריט במייסור, למד וחי חיי דחק . באותו זמן עזב גם קרישנמצ'אריה את האסאן. בשנת 1931 נפגשו שוב המורה ותלמידו בעיר מייסור, גם הפעם בהרצאה והדגמה של קרישנמצ'אריה. בהכירו את פטאבי, קיבל אותו קרישנמצ'אריה שנית כתלמידו. פטאבהי-ג'ויס נשאר תלמידו של קרישנמצ'אריה בעיר מייסור עד 1952, בסך הכל כ-25 שנים. קרישנמצ'אריה נודע באותו זמן כמאסטר יוגי ומרפא ידוע ומוערך. המהאראג'ה ממייסור- קרישנה ראג'נדרה וודייאר- היה חולה מאוד, ויועציו זימנו את קרישנמצ'אריה לנסות ולרפאו- לאחר שכל שיטת הריפוי הידועות כשלו. קרישנמצ'אריה הצליח לרפאו בעזרת שילוב היידע הייחודי שלו, וכהוקרת תודה פרש המהראג'ה את חסותו על קרישנמצ'אריה והקים לו "יוגה שאלה"- משכן יוגה, מרחב יוגה מקודש"- בית ספר ליוגה בשטח גלריית האמנות בארמון. פטאבי ג'ויס שימש כתלמיד בכיר של קרישנמצ'אריה, וככזה אימן גם הוא את המאהאראג'ה וערך הדגמות תרגול עבורו. הוא נתבקש ע"י המאהאראג'ה ללמד יוגה בקולג' הסנסקריט שלו. כתלמיד נאמן ומסורתי, ביקש ג'ויס רשות לכך ממורו, קרישנמצ'אריה, וקיבל אותה. ג'ויס ניהל את מחלקת היוגה בקולג' הסנסקריט החל מחודש מרץ 1931, במשרה מלאה, עד פרישתו לגמלאות בשנת 1973. הוא זכה לתואר "וידוואן"- פרופסור.
בשנת 1937, בגיל 21, נשא פטאבהי-ג'ויס לאשה את סאוויטראמה, "Ama". בשנת 1948, בעזרתם של תלמידיו, רכש בית בלאקשמיפוראם, במייסור, שם נולדו שלושת ילדיו: סרסוואטי, מאנג'ו וראמש, ושם הקים את "מכון המחקר לאשטנגה יוגה- AYRI". סאראסוואטי היא אימו של שאראת' ראנגאסוואמי, נכדו של פטאבי וממשיכו הרשמי.
"גורוג'י" לימד באותו בית בלאקשמיפוראם עד ינואר 2003. אז עבר עם משפחתו לביתו החדש , בו גם נבנתה ה-"שאלה" (משכן, מרחב מקודש) החדשה. משכן זה מכיל לפחות 100 מתרגלים בכל שיעור, ובשנים האחרונות- עם גבור הפופולאריות של השיטה- היה הומה אדם. לאחרונה שינה פטאבי-ג'ויס את שם מכו המחקר שלו ל- "מכון ק.פ.ג לאשטנגה יוגה-"KPJAYI . פטאבהי-ג'ויס כתב ספר אחד- "מחרוזת היוגה-Yoga Mala"- שיצא לאור בהודו בשפת קאנאדה בהודו בשנת 1962, ובאנגלית בשנת 1999, בתרגומו של אדי סטרן.

הפתיחה למערב

בשנת 1964 נפגש עם התלמיד המערבי הראשון שלו- הבלגי אנדרה ואן-ליזבת'- (נפטר ב-2004)- שלמד עמו את שתי הסדרות הראשונות של האשטנגה, ואשר הזכיר אותו בשנת 1967 בספרו " – J'apprends le Yoga – YOGA SELF-TAUGHT". איזכור זה היה הסנונית הראשונה בפופולאריות של פטאבהי-ג'ויס במערב. התלמיד הראשון שלמד עם פטאבהי-ג'ויס את 4 הסדרות המקוריות של ה"אשטנגה-וינייאסה יוגה" היה דייויד וויליאמס, מהוואי, ארה"ב. דיויד פגש את מאנג'ו ג'ויס באשרם של גיטאנאנדה בפונדיצ'רי, ראה אותו מתרגל, וניסה ללמוד ממנו את השיטה. מאנג'ו סיפר לו על אביו, אך אמר לו שלא יסכים ללמד אותו כי אינו בראהמין, כמובן. דיוויד נסע למייסור, ובמשך זמן רב ישב על מפתו דלתו של פטאבי והפציר בו ללמד אותו. לאחר חודשיים נעתר פטאבי לבקשתו והחל ללמדו. הוא למד עם פטאבי-ג'ויס החל משנת 1972 והוסמך בכל 4 הסדרות המקוריות. הוא גם היה הראשון שחזר למערב ולימד את תורת האשטנגה בקליפורניה ואח"כ בהוואי. הקבוצה הראשונה שלימד נודעה כ-"כקבוצה הראשונה" של האשטנגה במערב- נאנסי גילגוף (אשתו לשעבר של וויליאמס), דני פרדייז, דייויד ודאג סוונסון, צ'אק מילר ומטי עזרתי, קליף בארבר, נורמן אלן, ריצ'ארד פרימן, טים מילר, קתי קופר, הלנה בורק, גארי לופודוטה, קליפורד סקוט.
מתוכם- 11 הפכו למורים הראשונים של השיטה במערב, "11 המורים הראשונים ": דייויד, נאנסי, דני, דייויד ודאג, צ'אק ומטי, קליף, ריצ'ארד, גארי, טים. כל אלה מלמדים עד היום את השיטה- בגישות מעט שונות זו מזו, כפרספקטיבה לשנות ניסיונם בתחום. וויליאמס הביא את פטאבי ג'ויס ומאנג'ו ג'ויס לראשונה לארה"ב, לקליפורניה, בשנת 1975. זו הייתה התחלה של עידן- עידן היוגה הדינאמית במערב, הגישה הפופולארית ביותר בעולם היום (אשטנגה וינייאסה ושיטות הלוויין שלה).
דני פרדייז היה הראשון שלימד אשטנגה באירופה- החל משנת 1984. אני פגשתי את דני פרדייז כאן בישראל בתחילת 1986, בתיווכו של ידידנו היקר מייק פלידרבאום. מאז, כפי שאומרים, החל סיפור האשטנגה בישראל- אולי השיטה הפופולארית ביותר בארץ כיום. דני הוא מורי הראשי וידידי היקר עד היום. גם לו תודה.

הלימוד

אשטנגה וינייאסה יוגה נלמדת בשלוש שיטות לימוד עיקריות, כל אחת נועדה לשלב לימוד אחר , בהתאם למבנה האישיות והמטען של המתרגל האינדיבידואלי: שיעור מודרך-Led Practice, תרגול עצמי-Self Practice, (וגם תרגול עצמי בשיטת מייסור-Mysore Style ) ,וספירת וינייאסות מדוייקתVinyasa Counting . האיזון בין שלושת השיטות הללו יביא ללימוד נכון. השיעור המודרך למתחילים, התרגול העצמי לשלב הבא, הספירה המדוייקת למתקדמים יותר. זה לא תלוי בהכרח ב-"איזה סדרה אני מתרגל" (יש, כידוע, 6 סדרות. חלק מהמורים הוותיקים טוענים ל-4 סדרות מקוריות).
"שיטת מייסור" היא שם שנתנו המורים האמריקאיים הראשונים לאחד מאופני הלימוד של פטאבהי: זוהי שיטת תרגול עצמאי בקבוצה, הקרויה כך כי כך לימד פטאבהי-ג'ויס בשנים בהם אולם התרגול שלו במייסור הכיל רק 12-13 איש. בשיטה זו הכוונה היא למעט בהנחייה מילולית קבוצתית, ולהרבות בהנחייה במגע אישי- גופני ומילולי. יש הרבה מיתוסים מסביב ל"סגנון מייסור", מעט על כך בהמשך
אופן ההנחייה השני המוכר כסימנו המסחרי של "גורוג'י" פטאבהי ג'ויס הוא "ספירת וינייאסות מדוייקת", תרגול בו כל קבוצת המתרגלים עוקבת אחרי הספירה של הווינייאסות והאסאנות. ספירת הווינייאסות מבוססת על פראנאיאמה משותפת- אוג'איי פראנאיאמה- המבוצעת בקצב אחיד לאורך כל התרגול ונותנת את הקצב לתרגול כולו. זהו תרגול מצויין ומאתגר- גם גופנית, גם נשימתית , גם פסיכולוגית וגם פילוסופית- את התלמידים המתקדמים.
שיטה נוספת המוכרת בעדות האשטנגה היא התרגול המודרך- השיעור בו המורה מסביר, עוצר, חוזר, עוקב אחרי תכנית המתמקדת כל שיעור בנושא בו בוחר המורה/המנחה לעסוק. זו השיטה המועדפת, לדעתי, ללימוד אנשים ללא נסיון קודם בשיטת האשטנגה. יש הקוראים לעצמם "מסורתיים" ומעדיפים לדבוק בשיטת "מייסור" כשיטה ה"אמיתית". ובכן, היוגה והאשטנגה אינן "דת". לכן, לא כדאי להכנס להגדרות צרות מדי של גוף יידע ענקי זה.
מיקר האשטנגה הוא בחיתוליו. אולי דווקא עכשיו, עם התפוגגות הדמות הגדולה של "גורוג'י", יהיה יותר מקום למחקר והתפתחות ואבולוציה בלימוד ענקי זה, שאין ספק שישפיע באופן אדיר על התפתחות היוגה בעתיד. זוהי רק ההתחלה. ההסטוריה תוכיח.
לפטאבהי היו, כמו לכולנו, יתרונות וחסרונות. היוגה מלמדת אותנו לראות את המציאות כפי שהיא, ורובנו באמת מנסים לעשות כך. עוד ידובר…

הלימוד האישי

את הלימוד האישי שלי- שלנו- עם פטאבהי-ג'ויס נזכור תמיד. נפלה בחיקנו הזכות ללמוד אתו בקבוצה קטנה של 30 איש- וגם בקבוצות של 100 איש וגם 200 איש. החוויה שונה מאוד- מה גם שקבוצות לימוד אלו היו במקומות שונים ובתקופות בהן מצב בריאותו היה שונה. החוויה החזקה ביותר קשורה בכניסתו לחדר התרגול, שם ממתינה קבוצת המתרגלים: כ- 5 דקות לפני תחילת השיעור נכנס לאולם או לחדר אדם זקן, שהליכתו לא קלה, שמשקפיו עבי-זגוגית (עד ניתוח ה"קטאראקט"), ומתיישב על הכסא המוכן עבורו. יושב, מביט, לא זז הרבה. בדיוק בזמן הוא קם- ואז מתרחשת הטרנספורמציה: ה-"לונגי" שלו והמעיל מוסרים והוא נותר בבגדי ספורט קצרים וגופייה או חולצת טי. נושרות ממנו בשבריר שנייה עשרות שנים, ובחדר מושלך הס- והאדם הוא אדם שונה: מאסטר, המוכן להעביר את היידע שלו למי שמוכן לקראתו. אינו זקן, חסר גיל. עיניו בורקות, ללא משקפיים. רואה את הכול. סמכותי ומבודח, והחל משירת המאנטרה בפתיחה הוא מנהל ביד רמה את השיעור, זורק את בדיחותיו הקבועות בצורה מתוזמנת היטב, זורק מילים למקורבים, קולט את המתקשים. זה לא שאין לו חסרונות- אבל למי אין חסרונות? ביקורת יש על כל אחד. בקבוצה קטנה האווירה פחות רשמית, יש מגע יותר אישי, יש הקפדה על דברים אחרים. הנוכחות קלה יותר.
ובקשר ל"סגנון מייסור"- פטאבהי לא דיבר אנגלית טובה, ואת היידע שלו העביר לתלמידיו המערביים בעיקר במגע, מה שקוראים adjustments. זו צורת העברת יידע ייחודית, המתאימה ליחידי סגולה. קל מאוד להגזים באותם תיקונים- בהרבה מובנים. זה תלוי בתרבות, בחברה, במוסכמות ובחוקים האופייניים לתרבות שממנה הגיעה שיטת לימוד זאת. זה גם מקור להרבה ביקורת שהייתה עליו. תיקונים אלו, כאשר הם מבוצעים בזהירות, במידה, לאורך הרבה זמן, תוך היכרות אישית בין המורה לתלמיד, ותוך הבנה של השוני התרבותי בין מקור השיטה למקום היישום שלה- הם מתנה גדולה. כאשר מגזימים בהם- זה מקור לצרות אין סופיות, גופניות ואחרות. יש נטייה כיום בעולם להגזים בחשיבות של "סגנון מייסור", מסיבות שונות. אם שואלים לדעתם של אותם תלמידים ראשונים של פטאבהי-ג'ויס- הרי שניתן לשמוע דעות שונות, וטוב שכך.

תודה, תודה, תודה, תודה!!!

ההיסטוריה תשפוט, בסיכומו של דבר- כי כמו בכל שיטת יוגה, המבחן האמיתי הוא לאורך שנים. אשטנגה וינייאסה יוגה אולי נתפשת כשיטה לצעירים אתלטים וחטובים, אך למעשה זו שיטה שנועדה למתרגלי יוגה "זקנים", בוגרים, מעבר לגיל 40……שיטה אינטליגנטית מאוד, מאוד מתוחכמת מבחינה פיזית,פיזיולוגית ואנרגטית. שיטה, שרק לאחר הרבה זמן מתגלה בגדולתה האמיתית. שיטת תחזוקה והתפתחות בכל רמות הגוף והתודעה האנושית, ומתאימה מאוד לשם- "אשטנגה", המתייחס למקורות היוגה של פטאנג'לי, בזכות ובצדק. אינני יודע אם זו "שיטת היוגה המקורית של פטאנג'אלי" (לדברי סרי קרישנה פטאבי-ג'ויס), או אם זו שיטה "בת 5000 שנה", כי מי באמת יודע? השיטה קיימת ככל הנראה כמה מאות שנים, וזה מספיק טוב. לדעתי- זו שיטה שתשרוד הרבה זמן אחרי שכל שיטות-הלווין שמנסות לחקות את גוף-היידע שלה ייעלמו כלא היו. (וינייאסה כזו ווינייאסה אחרת, פאואר וביקראם, חמה ולוהטת). שיטה, המאפשרת להגיע לגיל מבוגר מאוד במצב טוב מאוד, לתת דוגמא אישית, לשמש מקור ליידע וחכמה אינסופית. זה מה שנקרא: " אך אימון זה מכה שורש כאשר הוא מבוצע כראוי, בהתמדה, ולאורך זמן" (תודה גם לאורית).
ועל כל אלה- תודה אינסופית לך, סרי קרישנה פטאבהי-ג'ויס, "גורוג'י". נאמאס-טה, מורה ומשמר דגול!
בזכות מורך הענק, בזכותך הגדולה, ובזכות האנשים והנשים שלמדו אתך וממך נמשיך ללמד את האשטנגה-וינייאסה ברוח דארשנת היוגה. נסיעה טובה! ומן הסתם, ניפגש בהמשך…

הדרכה רוחנית בתרגול יוגה

מתוך: שיחות עם ראמנה מהרישי, תרגום: אבי בוירסקי

תרגול יוגה

ש. מהי השיטה לתרגול ?
ת. כיוון שהעצמי של האדם המנסה להשיג\ להגיע הגשמה\הכרה עצמית, אינו שונה ממנו עצמו, וכיוון שאין דבר אחר או דבר נעלה ממנו שאותו הוא יכול להגשים\להשיג, הכרה\הגשמה עצמית היא אך ורק הכרת טבעו שלו, השואף להכרה תופס מעבר לכל ספק או בלבול את טבעו האמיתי ע"י הפרדת והבדלת החולף מהנצחי, לעולם אינו "סוטה" ממצבו הטבעי. זה ידוע כתרגול הידע. זוהי דרך החקירה המובילה להכרה והגשמה עצמית.
ש. האם בדרך חקירה זו יכולים ללכת כל השואפים הרוחניים ?
ת. דרך זו מתאימה רק ל"נשמות בשלות". על השאר לאמץ שיטות המתאימות למצב הכרתם.
ש. מהם השיטות האחרות ?
ת. הם: "סטוטי", "ג'אפה", "דאינה", "יוגה", "ג'יאנה" וכו'.
סטוטי – היא שירי הלל לאדון מלווים בתחושה עזה של דבקות.
ג'אפה – היא ביטוי שמות האלים והמילים (מנטרות) הקדושות כמו אום, מילולית או מנטלית.
(לעיתים, בזמן שמתרגלים ג'אפה או סטוטי, תהפוך ההכרה "מרוכזת" (סגורה) ולעיתים "מתפשטת" (פתוחה).
גחמותיה של ההכרה לא יהיו גלויים עבור אלו ההולכים בדרך זו).
דייאן – מציעה את החזרה על השמות וכו', מנטלית (ג'אפה) ומלווה בתחושת דבקות. בגישה הזו אפשר בקלות להבין את המצב בו נמצאת ההכרה, מכיוון שזו לא הופכת פתוחה וסגורה בו-זמנית.
כשאדם נמצא ב"דייאן" הוא אינו במגע עם מושאי החושים, ובזמן שהוא כן במגע אתם הוא אינו בדייאן. לכן אלו הנמצאים המצב זה יכולים לצפות בגחמות ההכרה השונות ובקצם, ע"י הפסקת ההכרה מלקיחת מחשבות אחרות, וקיבוע בדיאן. שלמות בדיאן היא מצב של הימצאות ונוכחות בעצמי ( נוכחות בצורתו של "זה"). כפי שמדיטציה פועלת באופן מעודן ביותר במקורה של ההכרה, אין זה קשה לתפוס את עלייתה ושקיעתה.
יוגה:
מקור הנשימה זהה לזה של ההכרה: לכן שקיעה של אחת מוביל בצורה חסרת מאמץ לזה של השנייה. תרגול השקטת\הדממת ההכרה דרך שליטה בנשימה נקרא יוגה.
בקיבוע הכרתם על המרכזים הנפשיים כמו למשל ה"סהסררה" היוגים נשארים ללא מודעות לגופם לפרקי זמן בלתי מוגבלים. כל זמן שמצב זה נמשך הם נראים כמי שטבול באיזשהו סוג של אושר. אך כשההכרה שהפכה שלווה, מגיחה (הופכת פעילה שוב) היא מחדשת את מחשבותיה הארציות. ולכן הכרחי לאמן את ההכרה בעזרת תרגולים כמו דיאן, בכל פעם שהיא הופכת מוחצנת. ואז תשיג מצב שבו לא תגיח ולא תשקע.

ג'יאן (ניאנה) :
היא "חיסול" ההכרה והבאתה למצב בו היא מקבלת את צורתו של העצמי, בעזרת תרגול מתמיד של דיאן או חקירה (וויצ'רה).
"הכחדת" ההכרה היא המצב שבו מתרחשת הפסקה מוחלטת של כל המאמצים. אלו המבוססים במצב זה לעולם אינם סוטים מטבעם האמיתי. המונח "דממה" (מואנה) וחוסר פעילות מתייחס למצב זה בלבד.
הערה:

כל התרגולים באים רק עם התכלית של ריכוז ההכרה. כשם שכל הפעילויות המנטליות כמו זיכרון, שכחה, השתוקקות, שנאה, משיכה, וכו' הם משתנים של ההכרה, הם אינם יכולים להיות מצבו האמיתי של האדם.
פשוט, הוויה בלתי משתנה היא טבעו האמיתי.
לכן, לדעת את האמת על קיומו של האדם ולהיות אותה, ידוע כ-שחרור מהכבלים והשמדת הקשר.
עד שמצב זה של שלוות ההכרה, מושג ונשמר, תרגול של הישארות ללא סטייה בעצמי והחזקת ההכרה בלתי מופרעת ע"י מחשבות שונות – הכרחית ביותר עבור השואף הרוחני.

למרות ששיטות האימון להשגת חוזק הכרתי הן רבות מספור, כולן משיגות את אותה מטרה. ואת זה אפשר לראות, מי שימקד וירכז את הכרתו על כל אובייקט שהוא, יהפוך ויישאר כאובייקט עצמו, כשכל התפיסות המנטליות ישקעו. זה נקרא מדיטציה מוצלחת (דיאן סידהי). אלה ההולכים בדרך החקירה מבינים\תופסים שההכרה שנשארת בסוף החקירה היא ברהמן.
אלו המתאמנים במדיטציה מבינים\תופסים שההכרה שנשארת בסוף המדיטציה שלהם היא הנושא של המדיטציה שלהם.
מכיוון שהתוצאה זהה בשני המקרים חובתו של השואף הרוחני לתרגל בהתמדה אחת מהשתיים עד ההגעה למטרה.

ש. האם המצב של "להיות יציב" היא מצב המערב מאמץ או אי-מאמץ ?
ת. ה"אי-מאמץ" הזה אינו מצב של עצלות. כל הפעילויות השגרתיות (ארציות) שבדרך כלל נקראות מאמץ, מבוצעות בעזרת חלק מההכרה ועם הפסקות תכופות. אבל הפעולה של התייחדות עם העצמי, או הישארות פנימית יציבה היא פעילות אינטנסיבית המבוצעת עם ההכרה כולה וללא הפסקה. "מאיה" (אשליה או בערות) שאינה יכולה להיהרס ע"י אף פעולה, נהרסת לחלוטין ע"י הפעילות העזה הזו הנקראת "דממה" (מואנה).

ש. מהו טבעה של ה"מאיה" ?
ת. מאיה היא זו הגורמת לנו להחשיב את העצמי כבלתי קיים.

ש. אם כי העצמי זורח במלואו מעצמו, מדוע אין הוא מזוהה בדרך כלל ע"י האדם, כפי שמזוהים האובייקטים הארציים האחרים ?
ת. בכל מקום בו ידוע אובייקט מסוים, העצמי הוא זה היודע את עצמו בצורת האובייקטים האלו. כי מה שידוע כידע או מודעות הוא סך הכל הביטוי של העצמי (אטמה שקטי). העצמי הוא האובייקט ה"מרגיש" היחידי.אין דבר נפרד מהעצמי. אם אכן ישנם אובייקטים שכאלה, כולם חסרי רגישות ולכן אינם יכולים או לדעת את עצמם או בהדדיות לדעת אחד את השני. וזה בגלל שהעצמי אינו יודע את טבעו האמיתי, באופן הזה הוא נראה כטבול ונאבק באוקיאנוס הלידה והמוות בצורת הנשמה האישית.

ש. איזה מקום בגוף הוא משכנו של העצמי.
ת. בדרך כלל מרמזים על הלב בצדו הימני של החזה. וזה בגלל שבדרך כלל אנו מצביעים על צדו הימני של החזה כשאנחנו מתייחסים לעצמנו. יש כאלו האומרים שהסהסררה (הלוטוס בעל אלף העלים הממוקם בקודקוד) היא מקום משכנו של העצמי. אך אם זה היה נכון הראש לא היה נופל ראשון כשאנחנו הולכים לישון או מתעלפים…

ש. מהו טבעו של הלב ?
ת. הכתבים המתארים אותו אומרים:
בין שתי הפטמות, תחת החזה ומעל הבטן, ישנם שישה אברים בעלי צבעים שונים. אחד מהם מזכיר ניצן של לילך מים וממוקם שתי אצבעות לכיוון ימין, זהו הלב. הוא הפוך ובתוכו פייה זעירה שהיא מקום מושבה של חשכה צפופה (בערות) מלאה בתשוקות. כל העצבים הנפשיים (נאדים) תלויים בו. זהו משכנם של הכוחות החיוניים, ההכרה והאור (של המודעות).
אבל, למרות שהוא מתואר כך, המשמעות של המילה "לב" (ארדייהם) היא העצמי (אטמן). כפי שזה מציין ע"י המושגים קיום, מודעות, אושר עילאי, נצחיות ומליאה ( סאט, צ'יט, אננדאם, ניטיאם, פורנאם) אין בו שוני כמו חיצוני פנימי או למעלה או למטה. מצב שלו זה שבו כל המחשבות באו אל קצן נקרא: "מצב העצמי". כשזה נתפס כפי שזה, אין יותר מקום לדיבורים אודות מיקומו, בתוך או מחוץ לגוף.

ש. מדוע מחשבות על נושאים רבים עולות בהכרה אפילו שאין כל מגע עם אובייקטים חיצוניים ?
ת. כל המחשבות האלה הן בגלל נטיות רדומות (פורווה סמסקארה). הן נראות רק למודעות האישית (ג'יוה) ששכחה את טבעה האמיתי והפכה מוחצנת. בכל מקום בו דבר נתפס, יש ליישם את החקירה "מיהו זה הרואה אותם" ? ואלו ייעלמו בניד עפעף.

יוגה ודת

סרי סרי טאילנג סוואמי

לא חשוב כמה "לא מתורבת" יהיה האדם, כל אחד יודע היטב שנשמה היא משהו נפרד מגוף. אדם הולך, עובד, מדבר, אוכל, ובמותו הוא אינו עושה דבר, גופו נשאר כפי שהיה אך הוא אינו יכול לעשות כלום. ישנו מחסור של משהו חשוב מגופו, לכן הוא אינו יכול לעשות כלום. ומכאן חושבים האנשים ה"בלתי מתורבתים" שישנו איזה שהוא דבר שכזה ביצור, חוץ מגוף, המאפשר חיים, שאינם של הגוף.

האנשים המתורבתים קראו לזה חיים או נשמה.
לא ידוע אם ה"בלתי מתורבתים" יכלו לתת לזה שם או לא.
אך כולם יודעים יפה מאד שישנו דבר עיקרי בגוף.

וכך אם אנחנו מתקדמים הלאה נוכל לדעת שהאלמנט העיקרי הזה אינו מצוי רק באדם אלא גם בצמחים. כל זמן שיסוד זה נמצא בצמח, זה פורח, מניב פרי, מצמיח עלים, גדל ונובל, אך בהעדרו דבר אינו קורא, הצמח מת. כך שחיים מצויים בצמחים גם כן. ההבדל היחידי בחיי הצמחים הוא שאלו אינם יכולים לזוז לדבר או לעשות מה שבא להם. וכך מתקדם האדם צעד קדימה בנתיב הידע. הוא מגיע להבנה שישנו יסוד מסוים בגוף, חוץ מהחיים, ושאינו קיים בצמחים.

האנשים ה"מתורבתים" קוראים לזה "רוח" או "ידע".
כל האנשים רואים שגם בבוא המוות הגוף נשאר, אך הרוח אינה שם.
כשאדם ישן, הגוף נשאר אך לא הרוח. בעילפון הגוף נמצא אך לא הרוח.
כך שכולם חייב להודות שרוח היא יסוד נפרד מגוף.
כעט יש לראות ולהבין שאם הגוף הוא דבר שונה מרוח, אז אם יש או אין גוף שבו תוכל הרוח לשכון, הרוח חיה או לא ? אם היא חיה אז איך והיכן ?
הוכח שבמצב חלימה הגוף נשאר במקומו אך הרוח משוטטת במקומות אחרים, חווה שמחה או צער, ומתנהגת בדרכים אחרות.

אז אין ספק שהרוח ממשיכה לחיות אחרי שהגוף מת.
אנשים הבינו היטב שהנשמה חייה אפילו לאחר שהגוף מת.
אמונה זו היא השלב הראשון של הדת.
ידע הוא בסיס הדת.
אדם חסר ידע, לא יכול לדעת מהי דת ומהו חיקוי דת.

פראניאמה – מדע הנשימה היוגי- מטרות ויעדים

המאמר הוא תרגום ותוספות מתוך "אנטומיה ופיסיולוגיה של היוגה" מאת: מ.מ.גור.

 כל פעילות הדורשת ריכוז מלא של הכרתנו תשלוט גם בנשימה שעשויה אפילו להיעצר לפרק זמן.

כשמשחילים חוט דרך קוף של מחט, הנשימה "נעצרת" למספר שניות.
זה מראה בבירור שישנה קורולציה בין ההכרה והנשימה, הפעילות הפרנית.
במקרה שתואר, אנחנו חווים לעיתים שגם התהליך המחשבתי עוצר "לפרק זמן"…כשההכרה עסוקה ומרוכזת . חוויה מוכרת לכולנו היא כשאנחנו כועסים או מעורערים רגשית, נשימתנו משתנה בקצב, עומק, ובכל תפקודיה. הרגשות והפעילות המנטלית קשורים למערכת העצבים ודרכה הן משפיעים ומשנים את הנשימה. זה אומר שאם אנחנו מנסים לתמרן את הנשימה באופן יזום אנחנו מאתגרים את כוח החיים (פראנה) שקשור בקשר עמוק עם ההכרה, הפעילות העצבית ולכן גם עם הרגשות.
פראניאמה מכוונת בבסיסה לשליטה בהכרה.
כשההכרה יציבה, אף תהליך מחשבתי או הפרעות רגשיות, אפשרי…
ולכן, ע"י שליטה בהכרה נוכל לשלוט ברגשות השונים וכתוצאה מזה ב-מזג, מצבי הרוח, תשוקות ובדחפיה של ההכרה.
כל זמן שהנשימה ממשיכה והאוויר נכנס ויוצא מהגוף, ההכרה נשארת בלתי יציבה.
כשהנשימה "נעצרת", גם פעילות ההכרה נשלטת והופכת יציבה, וכך מגיע היוגי למצב בו ה"ווריטי" ב"צ'יטה" הופכים חסרי תנועה לחלוטין. לכן על האדם לבקר ולשלוט בנשימה.
ע"י תרגול פאניאמה, מתחזקת ומתעצמת היכולת ל"תפוס" "לדעת" את ה"מציאות". ע"י תרגול פרנייהמה זוכה ההכרה לתרגול והופכת כשירה לתהליך המדיטטיבי.
"טאטא קשאיתה פרקאש וארנם, דארנסאוצ'ה יוגאטה מאנישא" (י.ס 53 – 52 | | )
מאחר שההכרה הופכת יציבה ושלווה לאחר תרגול פראניאמה, היא נעשית מתאימה וכשירה להתרכז במושא אחד (בכל פעם).
"מיקוד נקודתי" שכזה "אקה גראטה", הוא דרישה מקדימה למדיטציה.
עם תרגול הפראניאמה מטוהרים גם ה"נאדים" השונים. זה ידוע כ"נאדי שודהאנה".
הנאדים לפי היוגה, הם המעברים או התעלות להעברת תשדורת עצבית, "פראנית", וגם עבור פעילות מחזור הדם או פעילות לימפאתית ואפילו זרימת אוויר.
ה"נאדי החשוב ביותר הנפתח לאחר תרגול (ארוך….?) בפרנייהמה הוא ה"שו'שו'מנה".
פראניאמה מסלקת גם את כל סוגי הרעל, "מאלה", מהגוף וההכרה.
"מאלה" לפי היוגה היא הגורם הרעיל הגורם לחוסר איזון בגוף ובהכרה ע"י הפרעה או חסימה בתפקודם ולתפקודם התקין של הנאדים.
פסיכולוגים הראו שסוג אישיות מסוים מקביל לדפוס נשימה אופייני. ניסוים הראו שמצבי עוררות מינית, ריכוז, משימות מנטליות, הפרעות רגשיות ודפוסי התנהגות משפיעים ומעצבים את דפוסי הנשימה.
במהלך הפראניאמה הנשימה הופכת במודע לאחידה, קצבית ועמוקה, וכל זה מוביל את ההכרה למצב רגיעה ניכר לעין, לשלווה, איזון, ותחושת רווחה כללית.
במצב הזה המודעות – אגו, המהווה את מושבם של האינסטינקטים והתשוקות, אינם יכולים להפריע להכרה כמו במצב רגיל. כשהאגו נשלט, גם הדפוס ההתנהגותי יכול להשתנות. לכן תרגול הפרנייהמה תורם לשינוי כולל באישיות.
זה עוזר לאדם לשלוט בנטיותיו ה"לא יוגיות", באינסטינקטים והדחפים העולים בהכרתו (יוגה צ'יטה ווריטי נירודהה). זה מוביל אותו לשלבים הבאים כמו: "פרהטייר(ה) ו"דיאן(ה)".
אנחנו יכולים לצפות בשינויים כאלה באדם המתרגל ברצינות פרנייהמה לאורך זמן.
בשנים האחרונות עודו המדענים ב"תפקיד" שיש לנפש בכל הקשור למה שנקרא מחלות סומטיות והשם: מחלות פסיכוסומטיות ניתן לאותן מחלות שבהן הגורם אינו הדלקת אלא ההפרעה או הלחץ הנפשי שגרם לה.
היוגה טוענת לריפוי כל המחלות האלו, אם יבוצע תרגול פראניאמה נאות.
אך ניתנת גם אזהרה, שאם מתרגלים פראניאמה בצורה בלתי נבונה, מחלות רבות עשויות לעלות, מחלות כמו: אסטמה, שיהוקים מתמשכים, כאבי ראש, אוזניים עיניים, ועוד. כל זה נראה מתקבל על הדעת מכיוון שהנשימה קשורה למערכת העצבים האוטונומית (ans) וזו קשורה מצד שני לתגובות רגשיות ומנטליות.
ע"י תרגול פרנייהמה נבון משיג האדם בריאות "בריאה", הכרה שלווה ויציבה, וגוף חלק וחטוב…( י.ס | | 18 – 16 ).

קומבאקה רצ'אקה / אנטר-קומבאקה

מתוך" האנטומיה והפיסיולוגיה של ההאתה יוגה. מאת: מ.מ. גור

ההתייחסות כאן היא בעיקר ל"קומבאקה פוראקה / אנטר-קומבאקה" (עצירת נשימה לאחר שאיפה,  תוך החזקת האוויר בריאות.).
קומבאק היא עצירה יזומה ונשלטת של הנשימה.

לאחר שלב מסוים בשאיפה, ובהתייחס ליחסי הזמן הנשמרים, אדם עוצר את השאיפה ושומר את האוויר הנשאף בריאות לפרק זמן קצוב. הלחץ התוך- ריאתי ב"אלוואולי" (הנדיות שבדפנותיהן מתבצע חילוף הגזים) העולה עד לקיבולתו האופטימלית של האדם, נשמר במהלך שלב הקומבאקה.
הנדיות והסימפונות נמתחות לרמתם האופטימלית אולם קולטני המתיחה אינם יכולים לגרום לרפלקס הכיווץ של הריאות , ושרירי הנשימה לא יכולים להירגע כפי שהם נרגעים במצב נורמלי בגלל השליטה המוחית החזקה.

פרק הזמן האידיאלי של הקומבאקה הוא זה שיאפשר לאדם לנשוף למשך זמן כפול מזה של השאיפה משך הקומבאקה גדל בהדרגה בעקבות תרגול מתמשך בפראניאמה, כך שהמרכז הנשימתי מתאקלם בהדרגה ומתורגל לעמוד בריכוזים הולכים וגדלים של פחמן –דו-חמצני בנדיות ובדם. התהליכים המטבוליים מייצרים בהתמדה פחמן-דו-חמצני שנאסף ע"י הדם. תחת נשימה רגילה הפחמן הדו חמצני הזה נזרק אל מחוץ לגוף ללא דיחוי. אך כעט כשאנחנו מחזיקים את הנשימה לפרק זמן ניכר, רמת ריכוזו בדם הולכת ועולה. למשל, אם נחזיק את הנשימה למשך 20 ש', כמות הדם המגיעה והממוחזרת בריאות לשם חילוף הגזים תעלה גם היא בזמן שהלב ישאב את הדם בכ-25 פעם בקירוב במהלך השהיית נשימה שכזו. ובכך משתנה היחס בין כמות האוויר הנשאף והדם. ברור שהחילוף בין החמצן לפחמן-הדו-חמצני לאורך קירותיהם הדקים של הנדיות והקאפילריות יתפוס מקום בצורה אפקטיבית יותר בזמן שהם יקבלו יותר זמן. ואולם חילוף הגזים לא יתאפשר לאחר רמת רוויה מסוימת של גזים בשני הצדדים, בנדיות ובדם.

בנשימה רגילה אנו שואפים ונושפים 7.5 ל' לדקה, בזמן שבמשך דקה יש לנו מחזור אחד או שניים של פרנייהמה, המספק לנו 5-6 ל' אוויר. אם נחשב 20% חמצן מהאוויר,  יהיה ברור שהחמצן הזמין לחילוף פחות בפראניאמה מבנשימה רגילה. לכן תהיה זו טעות אנטומית וחוסר הבנה אם מישהו יבוא ויאמר שצריכת\ספיגת החמצן עולה בזמן הפראניאמה.

הקולטנים הכימיים הממוקמים במוח המוארך קרוב לכניסה הרביעית והחמישית של עצבי הגולגולת, רגישים לכמות הפחמן הדו חמצני בדם. ריכוז הפחמן הדו חמצני העולה בדם מגרה אותם ואלו בתורם שולחים שדרים למרכז הנשימה. מרכז הנשימה שבמקרה אחר היה מתחיל את הנשיפה, עומד עכשיו חסר ישע מול השליטה החזקה והיזומה המגיעה מקליפת המוח. וכך בדרך זו אנו מאמנים את הקולטנים הכימיים ל"סבול" יותר ויותר "מתח" של פחמן דו חמצני במהלך הקומבאקה.

לאחר שלב מסוים ב"קומבאקה רצ'אקה", יש שלושה שלבים בדחף האוטומאטי פנימי לנשיפה (פראטם אודג'אט), דחף שבדרך כלל אנו מתעלמים ממנו. הדחף הפנימי השני לנשיפה (דוויאטה אודג'אט) חזק יותר מהראשון, אך לעיתים אנו מתעלמים גם ממנו. התשוקה השלישית והחזקה ביותר (טראוואטה אודג'אט) שבדרך כלל אדם אינו יכול וגם לא רצוי שיתעלם ממנה, מהווה אינדיקציה שצריך להתחיל בנשיפה ללא דיחוי…..

בדרך זו וללא חציית גבולות היכולת, אדם יכול להגדיל את יכולתו לביצוע קומבאקה לפרקי זמן ארוכים.
שני עקרונות חשובים בפראניאמה הם: ריכוז, ומודעות.   אין לבצע פראניאמה באופן מיכאני.  מצופה מאדם שישאר מודע ל"מלאות" הריאות וללחץ האוויר הנשאף אליהן.
אדם עשוי אפילו לחוות "עמידה במקום" או מצב של "חוסר מחשבות" בהכרה במהלך ביצוע קומבאקה.
במטרה למנוע איזשהו נזק תפקודי למכניזם הנשמתי העדין, ולמע' העצבים, המסורת מעודדת ביצוע "ג'אלאנדר בהנדה" במהלך הקומבאק. (מאמר בנושא בהמשך…)
הקולטנים הכימיים הפריפריאליים הרגישים לרמת הפחמן הדו חמצני בדם, ישלחו גם הם גירוי חזק למרכז הנשימתי כדי שיתחיל בנשיפה.

כשהפחמן הדו חמצני הולך ומצטבר במהלך הקומבאקה, הקולטנים הכימיים מדווחים ללא דיחוי למרכז "חזה האוויר" שבתורו מגרה את המרכז הנשימתי .
המכניזם האוטונומי של הנשימה הוא למרבה המזל הרבה יותר חזק משליטתם של המרכזים הגבוהים. זו הסיבה שלאחר שלב מסוים בלתי אפשרי להחזיק יותר את הנשימה. וכך בהדרגה וע"י תרגול מתמשך כל הקולטנים הקשורים מתאקלמים לריכוז העולה של הפחמן הדו חמצני, ומתאפשרת הגדלת טווח הקומבאקה.

לסיכום: פראניאמה לא פותחה בכדי לספק חמצן. היא מכוונת לשליטה ואיזון במערכת העצבים האוטונומית ומשפיעה גם על תפקודים אוטונומיים אחרים.

שיטות / גישות יוגה שונות

שתי הגישות המוכרות ביותר לדרך היוגה בארץ וגם בעולם, הן האת´הא יוגה (כך במקור), וראג´ה יוגה. האת´הא יוגה, על פי פירושה המוכר, כוללת שיטות של תרגול גופני, המשתמשות במדע-הנשימה ובריכוז, כדרך לשיפור עצמי. ראג´ה יוגה, על פי פירושה המוכר, מתמקדת בשלבים הגבוהים יותר של היוגה לפי פטאנג´לי: ההתנתקות, הריכוז, המדיטציה, התודעה . יש הטוענים ששתי גישות אלה הן למעשה שני חלקים של אותו שלם, ולכן אין האת´הא יוגה ללא ראג´ה יוגה, ולהיפך. שני שמות אלו הן תוצר של תרבות מאוחרת יותר, בערך בשנת 1500 לספירה. למותר לציין שפטאנג´לי אינו מתייחס כלל לשמות אלו.

מטרתן של שיטות התרגול הגופני, האת´הא יוגה, היא לנקות, לחסן, לתקן, לחזק ולשפר את הגוף ומערכותיו, מבחינה פיזית ואנרגטית. הן נבדלות ביניהן בעיקר בסגנונות התרגול הגופני ובמטרתו, בעוצמתו, באינטנסיביות ובדינמיקה שלו. כאשר הגוף הפיזי יגיע לרמה הנדרשת- יוכל המתרגל לעבור ללימוד הגבוה יותר, ל-ראג´ה יוגה. מטרתן של שיטות הריכוז והמדיטציה של היוגה, ראג´ה יוגה, היא – לאחר הכשרת הגוף והתודעה- להביא את התודעה לראיה נכונה של המציאות, בלי ללכת שולל אחר האשליות למיניהן, ובלי להשתעבד לעריצות החושים : הנאות או סבל.

 פירוש המונחים הללו בסנסקריט

"האת´הא" (כך כתוב במקור, ולא האתה או וריאציה אחרת)- פירושה "כוח, שימוש בכוח, שימוש בכוח על גבול האלימות" (לפי המילונים של מוניר-ויליאמס ו-מקדונלד, הנחשבים לברי-סמכא. "ראג´ה"- פירושו מלך, או מלכותי. היינו- מורם מעם, גבוה יותר, חשוב יותר, רמה גבוהה יותר, וכן הלאה. 

יש פירושים נוספים, הגורסים "הא" ו-"תא" כשתי הברות שמובנן "שמש" ו-"ירח" בהתאמה, היינו- התייחסות למונחים אנרגטיים-אזוטריים של זכר-נקבה, יין-יאנג, וכן הלאה. מובנן הוא שילוב או איחוד של האלמנטים הללו על משמעויותיהם השונות. אין זה הפירוש המילולי-סמנטי המדוייק. זו טעות נפוצה, שמטעה רבים.

שיטות יוגה נוספות הנחשבות קלאסיות, (אך נובעות מהפירוש הדתי ליוגה) הן "ג´נאנה יוגה" – יוגה של הידע, "קארמה יוגה" – יוגה של הפעולה, שירות ללא דרישת תמורה, "בהקטי יוגה" – האמונה והדביקות באלוהות, "מנטרה יוגה" – יוגה של שימוש במנטרות, וכן "קריה יוגה", "לאיה יוגה", ועוד. בישראל מוכרות כמה שיטות של יוגה : אשטנגה ויניאסה יוגה, איינגר יוגה, ויני-יוגה (שיטת דסיקשר), שיווננדה יוגה, בריגו יוגה, ועוד. עם הזמן מגיעים שמות נוספים- ביקרם, Shadow , Flow , יש הרבה מורים והרבה שיטות, והרבה שמות. חלק מהשיטות קרויות על שמו של אדם זה או אחר בני זמננו. יש גם שיטות שנקראות "האתה יוגה"- אך שם זה אינו מתייחס למעשה לשיטה ספציפית, כמפורט לעיל. המטרה המוצהרת של כל הגישות והשיטות ליוגה היא זהה, כלומר- להשיג את מטרות היוגה (ראו לעיל). עם גבור הדרישה ליוגה בעולם כולו, בעיקר בעשרים השנה האחרונות, התפתחו עשרות ומאות של אסכולות ושיטות. רוב שיטות היוגה העכשוויות, משלבות חלקים שונים של הגישות הקלאסיות. מומלץ מאוד לכל תלמיד יוגה רציני להכיר את המקורות המקוריים של היוגה . ה-"יוגה סוטרה" של פטאנג´לי קיים במספר תרגומים ופירושים. רצוי להכיר, להשוות, לחקור, ללמוד.

אנו ממליצים לא להחמיץ את התרגום של אורית סן-גופטה, "יוגה סוטרה של פטאנג´לי", שתורגם ישירות מהמקור הסנסקריטי על ידי מתרגמת ומורה וותיקה ומסורה. לפי היוגה, היידע האמיתי של השיטה מגיע תוך כדי תרגול מעשי ולימוד תיאורטי בו-זמני. לכן, תרגום "מלומד" בלבד לא יהיה מדוייק או נכון. תרגום זה הוא- עדיין- הטוב מסוגו בעברית.

יוגה וצמחונות – עובדות ודעות קדומות

כל מזון הוא קודם כל מזון, אורגניזם חי שמזין אותנו בחיותו. הדבר נכון לגבי כל סוגי המזון המוכרים לנו- כי אם זה לא היה כך, לא היינו יכולים לחיות ממזונות אלו.
את הגישה הערכית/מוסרית למזון אנו קובעים לפי תפישת ההכרה והתודעה שלנו. כאשר אנו עושים זאת, עלינו לזכור שהתודעה היא סובייקטיבית, נשלטת ע"י החושים, ועד אשר נוכל לפתח יכולת התמודדות מול עריצות החושים עלינו להיות מוכנים להפתעות….

דבר ראשון וחשוב: אינני מיסיונר של אכילת בשר, אך גם לא של סוג מזון אחר… גם בשר הוא מזון, ומה שקובע את ערכו המזוני והמוסרי של כל סוג מזון הוא בעיקר היחס אליו, הטיפול בו והשימוש בו.

בכל דיון על תזונה צמחונית יש התייחסות לכמה מקורות
הגישה הדתית – ההנחיה של כתבי הקודש: ביהדות- ספר בראשית;
הגישה המוסרית – אלימות, כאב וסבל הכרוכים בצריכת מזון ע"י האדם- אורגניזם חי החי והצומח;
הגישה האנטומית – מבנה מערכת העיכול האנושית.
הגישה היוגית לתזונה עפ"י העקרונות של שלושת איכויות החומר- "ה"גונות".
הגישה של ה-"איורוודה", תורת הרפואה המסורתית ההודית הנובעת מדארשנת ה"סאמקייה"..

ההתיחסות הדתית:

בבראשית א' פסוק כ"ט נאמר: "הנה נתתי לכם את כל עשב זֹרע זֶרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זֹרע זֶרע לכם יהיה לאָכלה". נכון, כל עוד לא הייתה אש לבישול, או כל סיבה אחרת כיד המפרש הטובה עליו לאורך השנים. ואולם, הממשיך לקרוא בספר בראשית יגיע לסיפור נוח והמבול, שם נאמר בפרק ט' פסוק ג': "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו!" כלומר, אִכלו בשר, וגם צמחים, אבל לא להגזים. לא בשר בנפשו. לא בהיסטריה. לא בבולמוס. ללעוס, לא לבלוע. זה ההבדל בין תרבות המנגל של "חטוף כפי יכולתך ומהר" לבין אכילה מתונה, בריאה, נכונה.
גַדלו את המזון , נַקו, הכינו, בַשלו, אִכלו ואִמרו תודה למי שעזר לכם.
לדעתי, זה מה שמאפיין את הגישה היוגית האמיתית, ולא מיליטנטיות מיסיונרית זו או אחרת. יש הרבה צמחונים וטבעונים שהם אלימים, בעיקר בגישתם לאוכלי הבשר וללובשי מעילי העור והפרוות. יש גם צמחונים שמנים עד כדי חוסר בריאות משווע, כך שהדיאטה לא בהכרח ממלאה את תפקידה הפילוסופי. לעומתם יש אוכלי בשר רזים, בריאים, נינוחים. פטאנג'לי כתב על "שביעות רצון", לא? "אי-השתוקקות"?

ומה בעניין ההתייחסות המוסרית?

מבחינת הגישה הפילוסופית-אידיאולוגית יש כאן אלמנט חשוב מאוד, הקשור להגדרת המונחים "אלימות" (הכוונה לפגוע – "הימזה") "כאב" ו"סבל",("דוקהא"- מילולית: צער, גורמי הצער) – המושלכים (ולמעשה- מואנשים, מלשון אנושיות, כמו בן האנוש) על בעלי החיים המשמשים למאכל ומאנישים אותם. מונחים אלה אינם בהכרח קשורים זה מזה.
גישה מוכרת ומקובלת בקהילה המדעית היא ש"מותר האדם מן הבהמה" מתבטא ביכולת האסטרטגית של תכנון לטווח ארוך, תקשורת, ופירוש ויישום של תובנות. בעניין זה נערך דיון רב-שנים בחברה האנושית ובתוכה בקהילת היוגה העולמית בנושא סבלם של בעלי החיים כתוצאה מגידולם התעשייתי, מהפקת מוצרי מזון מבעלי חיים ללא המתתם (חלב וביצים), וכמובן גם מן האופן שבו ממיתים ומעבדים את בעלי החיים למזון. וזאת עוד לפני שבודקים את העובדות המוכרות והמזעזעות לעתים. והרי מאידך אפשר למצוא חלב, ביצים, עוף ובשר אורגניים / אקולוגיים, המיוצרים בתנאים נאותים!
אחת הדעות בקהילת היוגה העולמית היא שבעלי החיים אינם סובלים. הם כן חשים כאב, אך השפעות הכאב אינן דומות לאותן השפעות על האדם, ולכן אינם סובלים. ולפי אותה דעה- אין ליצור הזדהות, השוואה או האנשה של בעלי חיים.
נוסף לכך וחשוב באותה מידה: הקהילה המדעית הוכיחה לא פעם שגם צמחים חשים כאב, גם להם יש אינטליגנציה וגם הם מגיבים לסובב אותם. זהו בהחלט נימוק קביל בדיון האינסופי הזה לטובת אוכלי הבשר. אם גם הצמחים סובלים, מה נאכל אז?
זאת ועוד: אם מאמצים את הגישה היוגית הדתית (להבדיל מהגישה הלא-דתית של היוגה, שפטאנג'לי מתאפיין בה), הרי שהברהמן נמצא בכל מקום ובכל דבר. אז איפה זה משאיר אותנו בעניין הבנאלי של האוכל? מה נאכל אם זה תמיד גורם סבל או פוגע בברהמן? הרי לכם מזון למחשבה….
ה"וודאנטה", הדת הראשית בהודו, פתרה את הדילמה הזו בהתחכמות אפיינית: ב"בהגווד גיטה" אומר קרישנה, שליח האל עלי אדמות, כי אמנם גם אכילת מזון צמחוני היא גרימת סבל ופגיעה, אולם את זאת הוא – קרישנה- מוכן לשאת, ועל זה הוא מוכן לסלוח. ועל זה נאמר –"ואאללה יופי!"באמת כל הכבוד. אכן הגיון בריא- הרי צריך לאכול משהו, לא? אבל בוא נגרום לזה להיות עם רגשי אשמה. כי אז נהיה בשליטה. אז מה, קרישנה נולד בווארשה ועבר ברית מילה? כך בדיוק מתנהג האבטיפוס האימהי פולני.
וברצינות:
ה"אלימות" – "הימזה" -הכוונה לפגוע – עיקרה בכוונה ובהתייחסות לפעולה. המונח "אי אלימות" בסנסקריט הוא "א-הימזה", כלומר- לוקח בחשבון שהאלימות והפגיעה קיימות. לכן, מה שחשוב באמת זו הכוונה הנכונה: לא להגזים; להשתמש רק במה שצריך; להגיד תודה; לברך את מי שנתן לנו והכין לנו; להכיר בערכו של המזון; להיות מודע לחלוטין למה אנחנו אוכלים, איך אנחנו אוכלים, מתי וכמה. לדעת שהמזון הוא הקרבה של אנרגיה חומרית חיונית, וגם אנחנו נפרנס ברבות הימים יצורים אחרים- לאחר מותנו. בקיצור, האידיאל הסוציאליסטי: לכל אחד לפי צרכיו ולפי יכולתו. האם זה אפשרי? הסוציאליזם והקומוניזם לא הצליחו כל כך.

ההתייחסות האנטומית: 

כשבודקים את המבנה האנטומי של מערכת העיכול, יש להשוות את אורכה לגודל הגוף הכללי:
מסלול העיכול אצל בעלי החיים האוכלים עשב בלבד הוא ארוך מאוד ביחס לגודל גופם. אם הם מעלי גירה יש להם יותר מקיבה אחת. זו מערכת המתאימה לעיכול מזון מהצומח בלבד, עיכול הדורש תהליך איטי יחסית ומאוד יסודי. גם מבנה השיניים ואופן הלעיסה והבליעה מותאמים לאכילת צמחים. שמם המדעי של אוכלי צמחים הוא "הרביבור-Herbivor".
מסלול העיכול אצל בעלי חיים האוכלים בשר בלבד הוא קצר בהרבה ביחס לגודל גופם. גם מבנה הלסת והשיניים, אופן הלעיסה והבליעה מותאמים לאכילת בשר. מערכת זו בנויה לעיכול מהיר של חלבון מן החי ולהפרשה מהירה יחסית של הפסולת. השם המדעי של אוכלי בשר הוא "קרניבור-Karnivor".
אורך מערכת העיכול של האדם הוא 9 מטרים מקצה לקצה, כלומר, אורך בינוני ביחס לגודל הגוף. היא מותאמת לעיכול של מזון מן החי ומן הצומח גם יחד. כך גם מבנה השיניים ואופן הלעיסה והבליעה. האדם נמצא במעמד ייחודי זה יחד עם הקופים הגדולים ו- כמה נחמד- הדובים, האוכלים מן החי והצומח, ושמם המדעי "אומניבור-Omnivor" – "אוכלי כל". כך יכול היה האדם להתקיים ולהתפרנס בהצלחה משני המקורות, הצמחי והבשרי, לאורך ההיסטוריה ותהפוכותיה.

התייחסות הפילוסופית/דארשנית של היוגה לתזונה:

ביוגה הקלאסית- "יוגה סוטרה של פטאנג'אלי"- לא נאמר מאומה על "מה לאכול", אולם נאמר הרבה מאוד על קודי ההתנהגות המאפיינים אורח חיים יוגי. הריכוז, האיפוק, אי-השתוקקות, שביעות הרצון- אלה כללים ליוגי השולט בחושיו ובתודעתו, אדם שעבר תהליך מורכב וקשה של התפתחות והתפכחות מעריצות החושים. אדם כזה יידע מה לאכול, מתי לאכול ואיך לאכול. האחריות מוטלת על היוגי. פרשנויות דתיות/היררכיות ליוגה תדרושנה אולי דעה אחרת, אך היוגה הקלאסית אינה דת. הכיוון שלה הוא פנימה לתודעה הפרטית ולא החוצה אל הקהילה ומוסדותיה. הפירוש הדתי ליוגה-
היוגה מחלקת את האיכויות-המהויות של הקיום החמרי לשלושה מרכיבים: מרכיבים אלה נכונים גם למהות האנושית וגם למהות המזונות.
שלוש האיכויות הן "גונות" (מילולית: איכויות), ואלה הן: "סאטווה" = בהיר, קליל, נקי, טהור, מאוזן, קל לעיכול, טרי, לא מתובל וכד'; "ראג'אס" = דינאמי, פעיל, חזק, דומיננטי, צבעוני, מעורר, חריף וכד'; "טאמאס" = סטאטי, כהה, מעייף, מרדים, מבושל יתר על המידה, לא טרי וכד'. איכויות אלו כמעט שאינן מופיעות בצורתן הנקייה, ולרוב הן משולבות ביניהן, במידה זו או אחרת. השילוב (= יוגה) ביניהן יוצר את הרב-גוניות האנושית והחומרית שאנחנו רואים. יודעי-הדבר, החכמים, יודעים לפרק את השילובים למרכיביהם. ובעניין האוכל- דוגמה: אדם טאמאסי רצוי שיאכל אוכל ראג'אסי, עד שיגיע לאיזון. אז הוא יוכל לאכול אוכל סטווי על מנת להישאר מאוזן. לרוב המזונות, כמו לרוב האנשים, איכויות מעורבות. זו תורה שאדם אמור להגיע אליה יחד עם ההיכרות עם עצמו, כחלק משיטת התנהגות ומחשבה כוללת, הוליסטית.

ההתייחסות של ה"איורוודה"- תורת הרפואה ההודית-מסורתית:

האיורוודה (מילולית:"יידע החיים"), מבוססת על דארשנת (פילוסופית) ה-"סאמקייה", שהיא בת זוגה של היוגה מבחינת חלוקתן של ששת ה-"דארשנות" המסורתיות. ה"סאמקייה" והיוגה אינן זהות- אך יש בהן קווים מקבילים.
עפ"י האיורוודה, מזונו של האדם לאורך שנות קיום המין האנושי הוא תוצאה של דרגת התפתחותו הגופנית והרוחנית, השפעת הסביבה והאקלים, יכולתו לגדל ולהשיג את מזונו בתנאים שונים, צרכיו האנרגטיים וגם של תפקידו בחברה וטעמו האישי.
כמו לכל דבר בעולם יש למזונות השונים איכויות שונות-"דושות", ויש להשתמש בהם בהתאם למצב האדם (המהות הגופנית והאנרגטית) ובהתאם למה שרוצים להשיג מהמזון. יש להכיר את האיכות הפנימית של האדם ואת איכות המזון.
ה-"דושות" הללו (מילולית: "טעויות"- שם זה חשוב בהבנת המשמעות והכוונה של האיורוודה) – מקבילות באופן כללי ל"גונות" של היוגה. שמותיהן- "וואטה" (המקבילה ל"סאטווה"), " פיטה" (ל"ראג'ס"), ו"קאפה" (ל"טאמאס").
האיורוודה, כתורת רפואה פילוסופית ומעשית – אינה נוקטת עמדה ערכית-רוחנית חד משמעית ביחס לבשר, למשל. היא תמליץ בפה מלא על אכילת בשר אם לדעת הרופא האיורוודי אלמנט זה ישפר מצב ירוד (מצב מחלה) של האדם החולה, יציל אותו מבחינה בריאותית ויחזיר אותו לאיזון בריא, גם גופני וגם נפשי/רוחני. ההנחה היא שאדם כזה- בריא ומאוזן- יוכל להגשים טוב יותר את ה"דהארמה" שלו, משימתו הרוחנית-מעשית עלי אדמות; ואם יעשה כן- הושג תפקיד האיורוודה.
לדעתי, את הרוב המכריע של הבעיות וההגזמות הקשורות באוכל ניתן לפתור בפשטות ע"י לעיסה טובה ומרובה ובהתרכזות במלאכת האכילה. זה חשוב הרבה יותר מאשר "מה" אוכלים. אם כן, שימו לב מתי אתם אוכלים, איך אתם אוכלים, לעסו היטב (עד 32 פעם כל ביס! לפי הקבלה – לעיסה אחת לכל ספרה ולכל אות באלף-בית), ואל תשכחו להגיד תודה ולברך. די מהר תגלו, שאם באמת עושים את זה (או חלק מזה) – "מבצעים את הפעולה" בלשון היוגה – אוכלים הרבה פחות ומונעים את רוב בעיות העיכול וגם את רוב הפרעות האכילה.
בתיאבון!

סיכום: 
לדעתי, את הרוב המכריע של הבעיות וההגזמות הקשורות באוכל ניתן לפתור בפשטות ע"י לעיסת כל "ביס" יותר פעמים, ובהתרכזות במלאכת האכילה. זה חשוב הרבה יותר מאשר "מה" אוכלים. אם כן, שימו לב מתי אתם אוכלים, איך אתם אוכלים, לעסו היטב (עד 32 פעם כל ביס! לפי הקבלה – לעיסה אחת לכל ספרה ולכל אות באלף-בית), ואל תשכחו להגיד תודה ולברך. די מהר תגלו, שאם באמת עושים את זה (או חלק מזה) – "מבצעים את הפעולה" בלשון היוגה – אוכלים הרבה פחות ומונעים את רוב בעיות העיכול וגם את רוב הפרעות האכילה.
בתיאבון!

יוגה קלאסית, יוגה דארשנה, פטאנג'אלי

יש בלבול רב (ומידה רבה של בורות) בקרב העוסקים ביוגה כיום. שיטות שונות ורבות, מורים שונים ורבים, ערבוב מושגים וזילות של האלמנטים הרוחניים. ממש אינפלציה של ענייני מדיטציה.

פירוש המונח "יוגה" בשפת הסנסקריט הוא "שילוב" או "איחוד". שני מונחים אלה שונים בתכלית השוני במהותם. ומהם, למעשה, יש שתי אפשרויות להבין או לפרש את פילוסופית/דארשנת היוגה: הפירוש הדתי והפירוש הלא-דתי.
ברמה הראשונית, שהיא של רוב העוסקים ביוגה- זה לא כל-כך משנה. אך למעמיקים ביוגה- פירוש המונח "יוגה" בשני אופנים אלו אמור לתת כיוון שונה ללימוד, לתרגול, למחקר ולעיסוק ביוגה.
כיוון שונה זה הוא נקודת התחלה שונה: האם אני חוקר את היוגה בגישה דתית או בגישה לא-דתית.
אין כאן אמירה ערכית: הרשות נתונה בידי המתרגל/ת לפרש את האינפורמציה באופן הנראה לו/לה- אך יש הבדל מהותי בין שתי הגישות. המקור להבדלים הללו בתפישה של היוגה הוא בתרבות שיצרה את היוגה, התרבות הסנסקריטית, וההמחשה העיקרית להבדלי תפישה אלה מובאת ב"יוגה סוטרה של פטאנג'לי", היא-היא היוגה הקלאסית, היוגה דארשנה, המקור הרשמי והמקובל של היוגה המוכרת לנו כיום.
אך, בין אם גישתכם ליוגה היא "איחוד" ובין אם היא "שילוב"-
"שילוב" או "איחוד" זה אמור להיווצר,קודם-כל, בין האלמנטים המרכיבים אותנו כיצורי אנוש תבוניים, ובעלי פוטנציאל רוחני: הגוף, ומה שמעבר לגוף גרידא- מכלול המושגים של תודעה/רוח/נפש, החמרה והתכנה שיוצרות את המהות האנושית.
כאשר מתאפשר שילוב/איחוד זה, אולי יתאפשר בהמשך גם "שילוב" או "איחוד" מהותי בינינו לבין מה שאנו תופשים בתור "העקרוני/הנכסף/הראשוני/הנצחי/הבורא/האל".

פילוסופית היוגה היא אחת משש "דארשנות", שיטות פילוסופיות הודיות שקיבלו מעמד קלאסי. כדאי לדעת שיש הבדל בין התפישה המערבית של "פילוסופיה (אהבת החכמה)", לבין מה שקרוי "דארשנה". הדארשנה היא אסכולה של גישה מעשית לחיים עלי אדמות, המבוססת על התנסות בדוקה. פילוסופיה מבוססת בעיקר על ספקולציה מחשבתית, אותה מנסים להוכיח בהמשך הדרך.

ה"יוגה דארשנה", אינה דת או כת. היא אינה מחייבת אמונה באל מסויים, לבוש מיוחד או התנזרות. היוגה תופשת את קיומנו עלי אדמות בתור מסע מרתק ומפרך, עתיר מטלות, התנסויות ותובנות. המסע הזה יכול להפוך אותנו למהות אנושית טובה יותר, להיות מודעים יותר לעצמנו, לכל הסובב אותנו, לכוחות המניעים אותנו ואת העולם והיקום. היוגה היא שיטה מעשית מאוד. הטקסטים הקלאסיים של היוגה מפרטים את הכלים, התהליכים, הדרישות, היתרונות והקשיים העומדים בפני ההולכים בדרך היוגה, במסע המרתק אל המטרה: מהות אנושית גבוהה יותר, ידיעה אמיתית, שיביאו בהמשך לשחרור מהקיום המוטעה והמותנה, ולבחינה מחודשת של דפוסי החשיבה וההישרדות שלנו.
ההולך בדרך היוגה נקרא "יוגי"- גבר, או "יוגיני" – אשה.
דארשנת היוגה מציבה דרישה בסיסית חמורה מאלה הרוצים להשתתף במסע להשגת אותה מהות טובה וגבוהה יותר: עבודה עצמית אינטנסיבית, ממושמעת וסדירה לאורך זמן רב, לימוד והתנסות אישית (בגוף ראשון יחיד), כנה ואמיתית. התנאי הראשוני הוא לימוד ותרגול סדיר של עקרונות השיטה, בהתאם ליכולת המתרגל. יש הרבה גישות ופירושים לפילוסופית היוגה, שהיא "מאפשרת" ולא "מגבילה" במהותה . גישות אלה מראות דרכים שונות להגיע לאותה מטרה סופית נכספת, בהתאם ליכולת, לנטיות-הלב ולאפשרויות הפתוחות בפני בני-האדם העוסקים והרוצים לעסוק ביוגה.

רוב שיטות היוגה המוכרות כיום, נובעות מתיאורית "8 השלבים של היוגה – אשטנגה יוגה". התאוריה נערכה וסוכמה בכתב על ידי היוגי והוגה הדעות פטאנג´לי, שחי ופעל אי-שם בסביבות 200 לספירה. ככל הידוע למרבית החוקרים עד היום- פטאנג´לי לא הגה את האינפורמציה הזו רק כוחות עצמו אלא סיכם וערך חומר ידוע, עם תוספות שלו. אין זה מפחית מחשיבותם של פטאנג´לי או הסוטרות. 8 שלבים אלה כוללים הנחיות לאורח-חיים יוגי: ממה להימנע ומה לקיים (הנחיות "אל תעשה" ו-"עשה", המוכרות לנו גם מהמסורת היהודית שלנו). בהמשך- תרגול גופני, תורת הנשימה, יכולות הריכוז לשלביהן (גם מה שקרוי "מדיטציה"), והשגת המטרה,ה-"סמדהי" – שלב "הפס הרחב", הקשר הזמין והקבוע ל…….
באמנות צרופה ובחכמה רבה, סיכם פטאנג´לי ב- 195 פסוקים (סוטרות), פילוסופיה ופסיכולוגיה, מתודיקה ופרקטיקה. הטקסט שחיבר וערך-קרוי "היוגה סוטרה של פטאנג´לי", והוא קיבל מעמד עצמאי של "דארשנה"- שיטת מחשבה עצמאית "קלאסית",רשמית. ההגדרה "רשמית" מתייחסת לתרבות שממנה צמחו כל ה-"דארשנות"- התרבות הסנסקריטית, שהיא אינה בדיוק התרבות ההודית המוכרת לנו כיום. זוהי שיטה מובנית, מדוייקת, יעילה וניתנת ליישום – אם כי לא קלה כלל וכלל לביצוע .שיטה שמשלבת אמנות ומדע בגישתה למהות הקיום האנושי. שיטה לחיים טובים יותר, עם פחות סבל וכאב, לתודעה בהירה יותר, לראיה נכונה של המציאות- וגם של מה שמעבר למציאות החומרית היומיומית. אם כן, המונח "יוגה קלאסית" מתייחס אך ורק לטקסט זה, ולא שיטת תרגול זו או אחרת, כפי ששומעים מדי פעם. זו טעות מוכרת, שנובעת מחוסר יידע.

גלעד חרובי

גלעד חרובי

מייסד משכן היוגה-תל אביב

כל הזכויות שמורות! העתקה ו/או פרסום בכל מדיה שהיא ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסורה, וגם אינה הוגנת. עקרון ה"אי-פגיעה" - AHIMSA- חל כאן והוא חשוב יותר מכל ניסוח של איסור זה או אחר.
אבל, אפשר בהחלט לבקש ולקבל רשות.