לא רוצה יותר יוגה! התרגול משעמם אותי. רוצה…

ההבהוב הקטן, הנר של הסקרנות והעניין שתרגול היוגה מצית, הופך הרבה פעמים לאש גדולה ומסנוורת של אובססיביות (ראגה. אי-אובססיביות=וואיראגיה) המסתננת לכל מרכיבי החיים שלנו.
ואז, בהתחלה,יוגה היא החיים כולם ואי אפשר לשבוע ממנה. התחושות מרהיבות. היא מקשרת אותנו מחדש למרחבים פנימיים נשכחים, ואנו מתאהבים. נפלא. נהדר. מדהים!! ומה אחר כך? …….


ובכן, כשהתרגול הופך לחלק בלתי נפרד מהחיים – תרגול יומי, או כמעט יומי (כראוי, בהתמדה, לאורך זמן) הרי שזה רק עניין של זמן עד שנשתעמם מהתרגול, וגם מהיוגה. התרגול הופך מונוטוני, מתפתח צ'יעמום, כן, ממש כך. איזו בושה. הרעב הגדול הזה, ל"כמה שיותר יוגה" יכול להשתנות לשובע מרתיע ומעצבן, וזה יקרה. איזו אכזבה. נורא. מי אמר לי זה לא יקרה? שכחנו או שעוד לא הגענו לשם?

האירוניה היא, שתקופה כזו, עמומת התייחסות, חסרת יוזמה, כזו מגיעה לרוב דווקא כתוצאה מצלילה עמוקה ורצינית אל תוך עולם היוגה. זו יכולה להיות תוצאה של הגזמה, פציעה, אכזבה ממורה או מגישה, מבן/בת זוג או משפחה שגישתם שונה, שלא משתתפים בחוויה. זה השלב בו הרבה מתרגלי יוגה מפסיקים לתרגל, מחליפים מורה, מחליפים שיטה, בן/בת זוג, עוברים מקום מגורים, מחליפים עבודה….

כדאי לדעת, שותפים יקרים לדרך, שזה יכול להיות דווקא השלב החשוב בחיי תרגול היוגה שלנו. השלב בו היוגה יכולה לעבוד על הרמות הפנימיות ביותר של התודעה שלנו, אם רק נמשיך את הקשר הזה עם היוגה. כל פעולה הנעשית בהתמדה ולאורך זמן יכולה להפוך משעממת, שגרתית, בנאלית.

סיבה עיקרית לכך שהזוהר הראשוני של תקופת ההתאהבות ביוגה נמוג היא דווקא שהתרגול הצליח לחדור ולהיטמע עמוק בתודעה. במצב זה השיעמום הוא מכשול בעיקר לצמיחה הרוחנית, לא רק שעמום יומי על מזרון התרגול. אם יהיה לנו האומץ לחתור דרך מצב זה אל הגדה הנגדית- הרי שמעבר לנהר השעמום נמצא השקט והריכוז הפנימי, השלווה שמעבר ל-"צמדי הניגודים", עוצמה והחלטיות לחיות ביושרה. התוצאה של התרגול היא החשובה ולא התרגול עצמו. השעמום הוא "גיל ההתבגרות" (זוכרים?…) ההכרחי בדרך אל הבגרות, שתביא עמה אתגרים ומכשולים אחרים. היכולת לעבור את המכשול הגדול הראשון תקל מאוד את המשך הדרך פנימה, ולמעשה היא הכרחית. בלי ההתחייבות לתרגול הסדיר לא יתכן להמשיך בדרך.

יוגה הוא תהליך מרחיב תודעה ומאפשר צמיחה. הוא אינו מגביל ומקבע. זהו תהליך בו הבלתי אפשרי הופך אפשרי, והאפשרי הופך לבסוף ל-נינוח (סטיראם סוקהאם). אם התרגול הופך משעמם זה יכול להיות חלק מהתהליך: האתגר הקודם כבר אינו אותו אתגר, יש לחפש אתגר חדש. האתגר החדש מרתיע כי זכור לנו כמה היה קשה להתגבר על הקודם. (בתרגול אשטנגה וינייאסה יוגה, למשל, זו הרתיעה של הרבה מתרגלים מלהתקדם אל "הסדרה השנייה"…) אז בוא נשאר כאן, במקום בו זרי התהילה כבר מונחים, ונמצא סיבות למה לא להתאתגר מחדש. מה הבעיה למצוא סיבות? ננסה ללכת לרוחב, במקום ללכת לעומק. מה, לא הרחבנו את התודעה מספיק? למה לא הכל הופך וורוד? מה, שוב עבדו עלי? מה, זה תמיד יהיה ככה קשה? לא מספיק מאמץ אחד גדול?

זהו, שלא. אם אנחנו מתרגלים "יוגה", ולא "סדרת אסאנות עם שם כזה או אחר" הרי שהתרגול חייב להיות קשור לפילוסופיה/דארשנה ממנה הוא נובע. וה-"יוגה דארשנה" מדגישה בפירוש: " זה מבוסס היטב (האימון) (רק לאחר ש-)טופח כראוי ולאורך זמן ברציפות". (פרק א, 14). לא רק בזמנים נעימים וכיפיים. גם בזמנים קשים- אבל לא בטפשות, בבקשה. לא בבורות. לא בעקשנות עיוורת. אלה, הרי, "גורמי הכאב". אווופסססס…שכחנו…..
כאב, הרי, הוא חלק מהסבל, שהוא תוצר של ידיעה לא נכונה. כאילו, הלו??? הרי זה כתוב שחור על גבי עיתון? מה לא ברור כאן??!

זהו, שכן. כן יהיה מאמץ מתמשך, בו לא חייבים לדעת מראש את התוצאה, את התגמול, כדי ללכת בדרך שבעצם אנו יודעים שהיא נכונה, למרות שהיא קשה.
המסע פנימה הוא קשה. תמיד היה, תמיד יהיה. קשה עד כדי כך, שבשיא שלו, אותו שיא שניתן לראות מכאן- מהמצב האנושי- אנו בעצם הופכים למשהו אחר. לכן אי אפשר כרגע לראות את ההמשך, רואים רק את השיא מהצד הזה. את הסאמאדהי, המצב של "אושר עילאי". כן, אושר, אבל לא בדיוק מה שנדמה לנו כרגע, בתור בני אדם החפצים להשביע את רצון החושים שלהם. זה אושר אחר, "נטול חושים". לא אושר אנושי במיוחד. רק מילה שמשתמשים בה כי אין מילה אחרת. למעשה, ההמשך הוא לא אנושי- וזו לא אמירה שלילית דווקא. ההמשך הוא החופש, השחרור, או- כפי שהיוגה קוראת לו- "לבדיות". מצב של "סוג של" לבד.(קאיבאליה). חופש ממה? מה זה חופש? מה זה ה"לבד" הזה? שוב לבד? גם פה לבד? מה, אני לא בודד מספיק? לא תגמול מי יודע מה בשביל בן אדם, מה?

התרגול היומי הרצוף והיציב יאפשר לנו לבנות את הכלים התודעתיים (הגוף הוא חלק מתודעת האדם האנושי) להמשיך בדרך, לרכוש חוזק כדי להצליח בריסון החושים. היוגה היא תרגול מיוחד: כאשר הוא הופך קל יחסית, "רגיל", זה לא לשלילה. זה לחיוב, וזה סימן שמה שתרגלנו עד היום הפך מוטמע, אינטגראלי.

ועכשיו, הלאה. ההחלטה עכשיו היא של כל מתרגל לעצמו, כפי שהיוגה מנחה: לאן נמשיך, לעומק (אותה גישה) או לרוחב (ריגוש חדש, מורה חדש, שיטה חדשה, "המנה הבאה"…)? לא, לא קל להחליט. אלה המכשולים בדרך היוגה.

מוכר? כן, כמו בכל מערכת יחסים. איך להמשיך, אל העמקת הקשר אחרי תום ההתאהבות והמשך אל האהבה, או לפנייה מהירה הצידה כדי להתאהב מחדש באובייקט חדש ולהגיד "אני לא בנוי לקשר" או "הוא/היא לא מתאים, לא האחד/ת".

כדאי לדעת, שגם אם החלטנו להעמיק את הקשר, מה שיותר קשה במערכת היחסים עם היוגה מאשר במערכת יחסים "רגילה" זה המטרה הסופית המוזרה של היוגה.

אבל, לא להתייאש. אין מה למהר. עד אז יש עוד הרבה זמן, הרבה דרך. "דברים שרואים משם לא רואים מכאן", ובינתיים אנחנו רואים מכאן. עוד הרבה זמן. אם לא נשכיל להכיר ולהתגבר על המכשול הגדול הראשון- התרגול- כיצד נוכל להמשיך? הרי המכשולים הבאים מורכבים יותר, קשים יותר.

היוגה ותרגול היוגה ילמדו אותנו לקבל את הקושי, להבין אותו, להכיר בחשיבותו, לא להתעלם ממנו ולא לכעוס עליו, ולא לפרוץ דרכו. לעבוד אתו. ללמוד ממנו. להגיע למצב שנוכל להסתכל עליו אחורה ולראות אותו בבירור, ולהבין שיהיו עוד הרבה כמוהו. לא לחפש בהכרח את הסיפוק המיידי. לחיות אתו בשלום מבלי להיכנע להגבלות שהוא מציב כרגע, כי מחר אולי הן לא תהיינה.

וגם- להפעיל את כללי ה"יוגה של המעשה"(קרייה יוגה): "טאפאס" (יצירת חום- סיגוף- פראקסיס- תרגול- טאקטיקה), "סווא-דהיאייה" (לימוד עצמי של העצמי, תיאוריה:תחקור והפקת לקחים מתהליך הטאפאס ), "אישווארה פראנידהאנה" (אסטרטגיה לפעולה המשכית: דתי- התמסרות לאל ולהנחיותיו. לא דתי- התמסרות אידיאליסטית מוחלטת לתוצאות התחקור).

באופן מעשי- תשומת לב אמיתית (mindfulness) לתהליך תלמד אותנו לגלות את השינויים הקטנים המביאים שינויים גדולים. לא נתמכר לשינויים הגדולים.
נבחין בהבדלים הקטנים בנשימה, בתחושה, בעוצמה, במיומנות, ביכולת להגיב אחרת, בתגובות הגופניות והתודעתיות. לחדד את הסקרנות לגבי מה שתמיד השארנו לאחר כך כל עוד רדפנו אחרי השינויים הגדולים. זוהי האמת על עצמנו.

ואז, אין מנוס להתייחס לעניין הפגיעות והפציעות בתרגול. האשטנגה היא שיטה של מצויינות, של "ללכת על הקצה". וכמו לכל שיטה, יש כאן חסקונות ויתרונות. על כך בהזדמנות אחרת. חייבים לדעת את זה ולהפנים את זה כמה שיותר מהר- עניין של חצי-שנה עד שנה.

אבל!!!
אם לא נםנים עת עניין "ההליכה על הקצה" ונמשיך לרדוף אחר האפשרויות הגופניות הנפתחות לפנינו- נראה שעומצת התרגול יש בה גם סכנות. המצויינות היא לא רק בכיוון הגופני, אלא גם בכיוון התודעתי. והמתרגל או המתרגלת, למרות ההנאה הגדולה שהם מפיקים מהתרגול שהם "רגילים" לו, חייבים לתת את הדין, לתחקר את תוצאות התרגול.

למה נפגעתי בתרגול? מה היה הגורם? גרמתי לעצמי או גרמו לי? ומה אני הולך לעשות עם האמת הזו? נתעלם? נתחקר? נפרסם את תוצאות התחקיר? נגנוז אותן? נפעל בהתאם לתחקיר או נבנה מצג שווא? אולי ננצל את מצג השווא הזה כסיבה לזיגזאג הבא?

כזכור: פגיעות הקשורות לתרגול הפיזי הן משני סוגים עיקריים:
פגיעות אותן גרמנו לעצמנו (חוסר תשומת לב או הגזמה) ופגיעות שגרמו לנו, במגע גופני או בהנחייה מילולית). הפגיעות הללו הן חומר לימוד מאלף, אסור להתעלם מאף אחת מהן. וכן, בכל תרגול גופני "מקצועי" השואף למצויינות בלתי אפשרי להימנע כליל מפגיעות, השאלה מה עושים אתן. . פגיעות אלו הן אחד המקורות העיקריים לשיעמום ולאכזבה הנידונות. ריפוי אותן פגיעות הוא הלימוד היוגי העיקרי, בו ניתן לבדוק את הבנתנו את היוגה. ה"לבדיות" היוגית המוזכרת היא ריפוי יוגי של הקיומיות האנושית מחוייבת הסבל: זו, הרי, הנחת היסוד של היוגה וגם של שאר ה"דארשאנות", הקלאסיות והלא קלאסיות. כל ה-9 כולן.

ובקיצור: אם התרגול האהוב עלינו גורם לנו נזק- גופני (הברכיים, הכתף…) או מנטאלי (למשל, קשה לכם לישון אחרי התרגול????) אסור לנו להתעלם, אסור להגיד ש"ככה זה", אסור להגיד ש-"זו פתיחה", אסור לדחות את ההתייחסות, אסור להתבייש מלדבר. חובה לזכור: אין כאב טוב או רע- יש פשוט כאב.
אל כאב זה חייבים להתייחס: בהתאמת התרגול, בטיפול בבעייה, בהבנת הנקרא והמתורגל, בהבנת הפסיכולוגיה של התרגול הגופני, בהבנת הפסיכולוגיה של היוגה והפילוסופיה שלה.

מטרת ההאת'הא/ראג'ה יוגה, שהאשטנגה היא דוגמא עילאית שלה, היא שנהיה בריאים ושמחים לאורך זמן. אורך זמן זה גיל 100. מה אתם אומרים, אפשר???? פילוסופית היוגה נותנת לנו כלים. מה אנחנו עושים עם הכלים, הכיוון אליו אנו מפנים את הכוחות, זה כבר סיפור אישי של כל אחד. הרי היוגה היא עניין אישי לחלוטין. לכן, לקיחת אחריות אישית היא גם בעניין של פציעות. וכן, כמו שנאמר אז, בסדנא ההיא, בהחלט! הבעייה היא לא עם השיטה, אלא עם האדם המתרגל אותה. ובמקום להמשיך בעניין זה אולי כדאי לקרוא שוב את הפיסקה הקודמת כולה (החל ב-"הליכה על הקצה"….).

יוגה לא אמורה להיות משעממת, בינונית ואומללה. היא אינה רק התעמלות מתוחכמת עם שם יפה. אולם היא גם לא מופע קסמים, קרקס וזיקוקי דינור אינסופיים. יש מונוטוניות מסויימת בתרגול, כי המטרה היא לא דווקא להמציא דברים חדשים כל הזמן או למצוא קשיים חדשים, כי אלה לא ייגמרו לעולם, מהות החיים האנושיים היא הקושי הזה. המונוטוניות אמורה להביא ליכולות חדשות הנבנות באיטיות, תוך למידה, ולהביא את המתרגל לכך, שהתרגול שהפך "קל" מאפשר לו להתמודד עם החיים בקלות רבה יותר. כל אחד מאתנו יגיע לקצה היכולת שלו, למגבלה אותה לא יוכל לעבור, ויוכל לחיות עם זה בשלום. אבל, מי באמת יודע את גבולות היכולת שלו? אם נכה במכשול בכוח, המכשול יכה בחזרה. אם לא נכה בו בכוח, הרי ששמרנו אותו ובבוא הזמן נמצא את הדרך ובכוח ששמרנו נעבור את המכשול. עלינו לתרגל כל כך הרבה, עד שהתרגול יהיה כבר ממש לא מיוחד.

היוגה תהיה מיוחדת.

אז מה זה יוגה?

ההתייחסות לתרגול אשטנגה ויניאסה יוגה בימי הירח

"ימי הירח", הימים בהם הירח מלא (אמצע חודש עברי) או ריק (אין ירח, תחילת חודש עברי) נחשבים כימים "ללא-תרגול-עצמי"(סגנון מייסור-Mysore Style) ולימים בהם נחים, או מתרגלים במתינות רבה ותוך תשומת לב מיוחדת (וי-נייאסה). כמו בימי שבת. כך במסורת האשטנגה ויניאסה יוגה.
כמובן, כל זאת אם מתרגלים כל יום באופן קבוע. אם לא- הרי שיש התייחסות מעט שונה…
גם במסורת היהודית והעברית יש התייחסות לכך: החגים קורים בימי ירח.
מה מקור נוהג זה?

גוף האדם מורכב מ-70% מים, והוא בעל טבע מימי ברור. הגופים המימיים מושפעים באופן ברור ומוכר ע"י הירח. לדוגמא, המחזור החדשי הנשי ידוע מאוד כמושפע ע"י מחזור הירח.

ידוע לנו משיעורי הפיזיקה הבנאליים בבי"ס התיכון, שמצבי הירח מוגדרים לפי מיקומם היחסי כלפי השמש: הירח נראה מכדור הארץ במצב מלא כאשר הירח במצב "הפוך" לשמש והירח אינו נראה מכדור הארץ כאשר הירח "מותאם" למצב השמש.
גם הירח וגם השמש משפיעים על כדור הארץ מבחינת כוח המשיכה, ומצבם אחד כלפי השני יוצר התנסויות אנרגטיות (פראניות) הניתנות להשוואה למחזור הנשימה (הפרניאמה): שתי הפראנות הראשיות (מתוך 5 ) שהן הפראנה והאפאנה.

הירח המלא ניתן להשוואה למצב נשימה מלאה לחלוטין (קומבהאקה) בו הפראנה נמצאת במלא עצמתה, ויוצרת תנועה עולה/מתרחבת/גדלה הגורמת לנו להרגיש עוצמתיים ורגשיים- לפעמים "גדולים מהחיים"- אך לא יציבים מספיק, ולא מאוזנים בדיוק…הפראנה חיה בראש, טוענות האופנישאדות, ובמצב של "ראש על ראש" זה אנו נוטים להיות עם "ראש בעננים". אלה ההיבטים החיוביים של עודף פראנה. ההיבטים השליליים הם חוסר יציבות במצבי הרוח, נטייה לחוסר זהירות, להגזמה באכילה ושתייה, להתנהגות לא זהירה עד כדי גרימת נזקים. לכל מי שמטיל ספק בכך- אני מציע לשים לב כיצד הוא נוהג ברכב וכיצד אנשים סביבו נוהגים ברכבם במצב של ירח מלא….

הירח הריק ניתן להשוואה לסוף הנשיפה (רצ'אקה) ובו הפראנה במצב ריק והאפאנה במלא עצמתה. האפאנה היא מצמצמת, מכווצת, מורידה למטה, מפרישה, ומביאה אותנו למצב מאוד "מקורקע" ושקט, אך ללא אוריינטציה של פעילות דינאמית. ואלה כמובן ההיבטים החיוביים. ההיבטים השליליים הם דיכאון, חוסר בטחון, מבט שלילי על הסובב אותננו ועל עצמנו, חוסר אנרגיה, נטייה לחוסר פעילות ושאר ירקות מסוג זה.

בחקלאות העתיקה המנהג היה לזרוע זרעים בירח ריק (תנועה של השתרשות מטה) ולהעביר את הצמח למקומו הסופי בירח מלא (בתנופה גדולה של פריחה, עלייה וצמיחה). לכאורה, הצמיחה והגדילה עדיפות מבחינה אנרגטית, אך חייבים לזכור שהצמח מושרש באדמה גם בתנועה הגדולה למעלה…ובני האדם נוטים להיות פחות מאוזנים בתנועה שלנו.

תרגול יוגה בכלל ואשטנגה ויניאסה בפרט "כראוי, בהתמדה ולאורך זמן" מביא אותנו למצב מתגבר של תיאום עם הטבע- ושוב, כבדוגמא הקודמת- נשים רבות מדווחות על חזרת המחזור החודשי לתיאום עם הירח- כאשר תרגול היוגה מתגבר מחד, וההתערבות הכימית או המכאנית במחזור (למניעת הריון) נפסקת- מאידך.

כיוון שתרגול האשטנגה-ויניאסה יוגה הוא מאוד אינטנסיבי ומאוד דינאמי- יש בהחלט מקום לוותר באותם ימי ירח על התרגול ולנצל את הזמן ללימוד והתבוננות, ולמנוחה מהתרגול הפיזי. למה לקחת סיכונים מיותרים? הרי היוגה היא הרבה יותר מאשר התרגול הפיזי- ובזמן כזה יש מקום להתעמק בכך. זו עוד אפשרות לכבד את מחזורי הטבע ולמצוא מחדש את ההרמוניה איתו, ועוד הזדמנות להווכח שהאדם אינו שליט העולם, אלא רק חלק ממרקם אדיר של מרכיבים היוצרים את החיים. וכמובן, זו גם ההנחייה המוכרת של מורי האשטנגה הוותיקים- כולל סרי קרישנה פטאבהי-ג'ויס.

ההתנסות האישית שלי לאחר שנים רבות של תרגול היא היא שבימי ירח- עקב חוסר האיזון המובנה בימים אלה- יש נטייה לתרגל באופן לא מאוזן ויש סיכוי להיפגע גופנית בתרגול. המורה האישי שלי, דני פרדייז, אומר כי לפי ניסיונו עם אלפי מתרגלי אשטנגה אותם הוא לימד וחנך- זמן ההחלמה של פגיעות שנפגעים בימי ירח הוא ארוך יותר.

יש נטייה למתרגלי אשטנגה (בעיקר בשנים הראשונות) להגזים בתרגול האסאנות, ולרדוף אחרי תרגול אסאנות מסובכות. זהו מצב "קמיקאזי", חסר מנוחה, ואינו מומלץ. האמת היא שכל מתרגל אשטנגה ויניאסה עובר דרך שלב זה- שלב בו הפראנה מתעוררת וזורמת בעוצמה רבה כלפי מעלה. זה מצב "מוטרף", וקו המחשבה של רוב המתרגלים בתקופה זו הוא שתרגול אסאנות מורכבות יותר הוא הוכחה להיותם אנשי יוגה מתקדמים יותר… זו כמובן תפישה מוטעית, ולא כדאי להתקע בו זמן רב מידי… מעין "גיל-התבגרות" של המתרגל הדינאמי. כמו גיל התבגרות- אי אפשר בלי זה, אך רצוי להתבגר משם מתי-שהוא….מתרגלים ותיקים שעברו את כמה השנים הראשונות של התרגול ועדיין מתרגלים- יעידו שכך הדבר. האשטנגה היא שיטת יוגה, ולא שיטת אימון גופני אולטימטיבית/פיתוח גוף בלבד.

הצהרה!
אני מתנצל בזאת מקרב ליבי בחיוך סרקסטי-משהו לפני תלמידי הראשונים והאהובים מאוד, שסבלו אותי בחמלה מרובה בתקופה הקמיקאזית שלי, ושהצליחו, למרות הכל, לשמר את אהבתם לאשטנגה. היה משהו-משהו, לא??…..אנשי "האוזן השלישית" ו-"בית דבר" המיתולוגיים, 1986-1989…. השיינקינאים המסורים, אביגייל, דליה, שמעון, הילה, נועה, אור הבן ואור הבת, וכל השאר. מקומכם בגן העדן הוויניאסי מובטח, עלי!!

מדי פעם יש פרסומים או הצהרות ש- "שבמסורת האשטנגה יוגה, בימי ירח מלא נוהגים לתרגל 108 ברכות שמש". לא ברור לי מהיכן הגיע טענה זו. לאור האמור לעיל זו טענה לא הגיונית ולא נכונה.
עד כמה שידוע לי , אין "נוהג" כזה.
כמובן שגם מורי האשטנגה, ובראשם סרי קרישנה פטאבהי-ג'ויס, לא יסכימו עם תיאורית התרגול האינטנסיבי בימי ירח מלא או בימי ירח בכלל: בשבת- מנוחה. בירח מלא או ריק- מנוחה.

גלעד חרובי

גלעד חרובי

מייסד משכן היוגה-תל אביב

כל הזכויות שמורות! העתקה ו/או פרסום בכל מדיה שהיא ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסורה, וגם אינה הוגנת. עקרון ה"אי-פגיעה" - AHIMSA- חל כאן והוא חשוב יותר מכל ניסוח של איסור זה או אחר.
אבל, אפשר בהחלט לבקש ולקבל רשות.

Gili&Miri

למי שייכת ה-יוגה?

גלעד חרובי תרגם מאמר קצר של דיפאק צ'ופרה, שפורסם ב-"ניו יורק טיימס", בתאריך 1 בדצמבר 2010.
המאמר הזה הוא תגובה למאמר של פול וויטלו, אשר פורסם גם הוא ב- "ניו יורק טיימס", בתאריך 29 בנובמבר 2010.

"כאשר שמי הופיע במאמר של ה"ניו יורק טיימס" (29 בנובמבר, ג.ח.) היתה לי תחושה של תחייה מחדש או לפחות התנערות מאובקת משהו, כי העיתונים נוהגים לשמור "חדרי מתים" (במקור) של גזירים (שאינטרנט החליף אותם, לרוב).

ה-"קרן ההינדית האמריקאית" עדיין מריצה בטירוף את "המותג" (יוגה, ג.ח.) כשם שעשתה גם לפני שנה-שנתיים, ותביעתה (להכרה במקור ההינדואיסטי של מקורות היוגה, ג.ח.) מופרכת ברמה דומה של טירוף. הרי לחם ויין היו קיימים לפני "הסעודה האחרונה", צפרדעים וחרקים היו קיימים לפני "עשרת המכות", וגם היוגה הייתה קיימת לפני ההינדואיזם.
הטקסט המצוטט בדרך כלל כמקור המוחלט של היוגה הוא "יוגה סוטרה של פטנג'לי", אך עקבות התנוחות המוכרות של ה-האת'הא יוגה מוליכות דווקא לכתות של חסידי שיווה, האל יוצר היוגה (לטעמם).
הבעיה כאן היא ההתעלמות מהעובדה, שאין אפשרות לתארך במדויק אף אחד מהטקסטים הללו (של יוגה ו-האת'הא יוגה, ג.ח.). למרות זאת, ברור הוא שהתרבות הוודית, הטוענת שהיא התרבות הרוחנית הכתובה הראשונה בעולם, עתיקה בהרבה מהדת ההינדואיסטית, המגובשת באופן די חפשי, שנבטה ממנה.

התרגול הרוחני של היוגה היה חלק מהתרבות הוודית זמן רב לפני ההינדואיזם. מנקודת מוצא של נדיבות, עלינו אולי להתייחס לסוטרה הסנסקריטית Vasudev Kutumbukam"": "העולם הוא משפחתי". יוגה היא מתנתה של הודו לעולם, וזו תהיה בושה להחזיר לתמונה במשמעות חדשה את הביטוי "Indian Giver", שנדחק החוצה מהשיח התקין-פוליטית. (ביטוי שמשמעותו "לתת משהו תוך ציפייה לקבל משהו תמורתו", סחר חליפין או החלפת מתנות- השייך למסחר עם הילידים האמריקאים-"האינדיאנים"- בתקופת היווצרות ארצות הברית. ג.ח.)

אינני יודע באיזו מידה המערכה של "לקחת בחזרה את היוגה" הוא ניסיון תמים של הפזורה ההודית להשיג מעט כבוד. אני מזדהה עם גאוותם הפגועה מתדמית ה"caste, cows and curry" . גם הפולנים-אמריקאים רוצים שנדע שיש להם מעמד, והם נעלבים מבדיחות פולניות. האיטלקים-אמריקאים שונאים את תדמית המאפייה. אני מניח שהמחיר של חברה פלורליסטית כמו אמריקה הוא הזדמנות שווה להיפגע. ההודים ייטיבו לעשות אם "יירגעו" במקצת. עם הכלכלה המתפתחת והחשיבות הגוברת של הודו במרכז הבמה העולמית, הגאווה ההודית מקבלת מספיק ליטופים.

כאחד שכותב על רוחניות במשך שנים רבות, ברצוני לציין כי כל מטרת היוגה היא להגיע להארה, וכי המתרגלים הנערצים ביותר- יוגים, סוואמים או מאהאטמות- מתעלים מעל לדת. למעשה, גם אם היוגה הייתה מקבלת פטנט או זכויות יוצרים ממשרד הפטנטים האמריקאי, אין להכחיש כי הארה תמיד הייתה מחוץ לגבולות הדת. זה המקום אליו מוביל הנתיב הרוחני, ולא לזרועות הכוהנים או מדריכי היוגה. לפני שההודים-אמריקאים יתלוננו על כך שה-האת'הא יוגה מתנתקת משורשיה- אולי כדאי שיקדמו את הרעיונות שהם המהות האמיתית של הרוחניות ההודית, ואשר קדמה לשיווה, לקרישנה, לכתות ולפרות.

 אצילותה של הרוחניות ההודית דווקא מרוממת את ההינדואיזם למקום ייחודי בעולם, אך את זאת החסידים הדתיים שוכחים מהר מדי".

דיפאק צ'ופרה כתב יותר מ-50 ספרים שתורגמו ל-35 שפות בנושאי רוחניות, איורוודה ורפואת גוף-נפש. הודי-אמריקאי, יליד 1946, רופא אנדוקרינולוג שפנה לרפואה אלטרנטיבית. עד סוף שנות ה-80 היה מעוזריו הראשיים של מאהארישי מהש יוגי,ואש פנה לקריירה עצמאית. דמות מרכזית בסצינת ה"עידן החדש'" בארה"ב וגם בעולם.

at-the-mountains

יוגה, התפתחות, העצמה

וינייאסה, אשטנגה, איינגר, שיווננדה, ביקראם, אינטגראלית, אינטגרטיבית, ויג'נאנה, דיוק, זרימה, יחס אישי, הרפייה, דינאמית, אינטנסיבית, גורו פה וגורו שם…..
שילוב, איחוד, חבירה, ריכוז, תימצות, מדיטציה, טרנסנדנטציה, הוליסטי, קלאסי, יוגה אחותי ויוגה אחותך. העצמה, התפתחות, אבולוציה, כוח, גמישות, גוף, נפש, רוח, מזרח, מערב, בלגאן……
זה כן יוגה, זה לא יוגה. אני הייתי קודם, אני יותר מודרני. אצלי יש עיצוב וחיטוב, אצלי יש הרפייה פילוסופיה. אני ג'באר, אתה חטייאר. הצילללוווו!!!!

יש בלבול רב (ומידה רבה של בורות) בקרב העוסקים ביוגה כיום. שיטות שונות ורבות, מורים שונים ורבים, ערבוב מושגים (הכל פתאום "וינייאסה"…) וזילות מביכה. ממש- אינפלציה של ענייני מדיטציה. הפירושים העיקריים למונח "יוגה כיום בשפת הסנסקריט הוא "שילוב" או "איחוד"- ויש המפרשים "ריכוז, תימצות". קודם נתייחס כאן לשניים האשונים- ואח"כ לאחרונים.
אולם- מי שמפרש הוא האדם האינדיבידואל, היוגי, שתפקידו הוא להיות אחד שמנסה דברים על עצמו, בכל תחומי החיים.
היוגי הוא "נסיין-Experimenter"' , ועליו ללמוד מהנסיון ולפרשו בהתאם לדארשנת חייו, היוגה.

שילוב ו- איחוד שונים זה מזה בתכלית השוני. הם מגדירים, למעשה, שתי אפשרויות להבין או לפרש את פילוסופית/דארשנת היוגה: הגישה הטרנסנדנטאלית או הגישה ההוליסטית (ג' פוירשטין, 1991).
ברמה הראשונית, שהיא רמתם של רוב העוסקים ביוגה בעולם- זה לא כל-כך משנה. אך למעמיקים ביוגה- פירוש המונח "יוגה" בשני אופנים אלו אמור לתת כיוון שונה ללימוד, לתרגול, למחקר ולעיסוק ביוגה.
המקור להבדלים הללו בתפישה של היוגה הוא במגוון התפישות התודעתיות הקיימות זו לצד זו בתרבות שיצרה את היוגה, התרבות הסנסקריטית. המחשה עיקרית להבדלי תפישה אלה מובאת ב"יוגה סוטרה של פטאנג'לי", -יוגה דארשנה, המקור הרשמי והמקובל ליוגה המוכרת לנו כיום.

אם כך, בין אם גישתנו היא "איחוד" ובין אם היא "שילוב"-
"שילוב" או "איחוד" זה אמור להיווצר,קודם-כל, בין המרכיבים המתקיימים בנו כיצורים תבוניים בעלי אוריינטציה להתפתחות רוחנית. כאשר מתאפשר שילוב/איחוד זה, אולי יתאפשר בהמשך גם "שילוב" או "איחוד" מפותח יותר בינינו לבין מה שאנו תופשים בתור "העקרוני/הנכסף/הראשוני/הנצחי/הבורא/האל".
אין הגדרה טובה יותר מכך למונח הכל כך משומש כיום- "העצמה-Empowerment"
הדארשנה ("ראייה נכוחה") היא אסכולה של גישה מעשית לחיים עלי אדמות, המבוססת על התנסות ממושמעת לאורך זמן. הגדרת הזמן היא מזרחית, לא מערבית….הזמן כאן אינו מטרה אלא אמצעי.
דארשנת היוגה מציבה דרישה בסיסית חמורה מאלה הרוצים להשתתף במסע להשגת אותה העצמה, אותה מהות טובה וגבוהה יותר: עבודה עצמית אינטנסיבית, ממושמעת וסדירה לאורך זמן רב, לימוד והתנסות אישית (בגוף ראשון יחיד), כנה ואמיתית. הדברים אמורים לגבי כל שיטה היכולה להתקרא בצדק "יוגה"- וזה לא תמיד מה שנראה מבחוץ- ללא קשר לשם השיטה ולמעמדה. זוהי שיטה מובנית, מדוייקת, יעילה וניתנת ליישום – אם כי לא קלה כלל וכלל לביצוע .שיטה שמשלבת אמנות ומדע בגישתה למהות הקיום האנושי. שיטה לחיים טובים יותר, עם פחות סבל וכאב, לתודעה בהירה יותר, לראיה נכונה של המציאות- זו היומיומית וזו שמעבר לכך.

טוב, עד כאן תיאוריה. ומה הלאה? מה התרגול המוכר כ- "שיעור יוגה" אמור לכלול? ומה הוא אמור לגרום? הרי רובנו לא נזירים, ואנו חיים את היומיום בהצלחה כזו או אחרת. כיצד יעצים התרגול גם את החנון וגם את הערס? ומה יעצים התרגול?
עד שהמתרגל מבין את תפקידו כנסיין , ממלא המנחה/המדריך/המורה את התפקיד.
וקודם לכל – המטרה האישית שלנו כמורים ליוגה היא להצליח לקבל את התלמידים כפי שהם. התלמידים לומדים לקבל את עצמם, ומשם הם מתעצמים.

ההעצמה היא תהליך מקצועי. יש לו עליות ומורדות. הוא אינו ליניארי. התרגול אמור לתת מענה המותאם לרמת המתאמנים גם בדינאמיקה , גם באינטנסיביות, גם בדיוק, גם בקשר האנושי וגם בדרישה למצוינות.
לדעתי, אלה המרכיבים האמורים להיות קיימים בשיעור יוגה. המתאמנים אמורים לעזוב את אולם התרגול כאשר תחושתם היא רווחה, נקיון פנימי וחיצוני, קבלה, הכרת תודה. כאשר הם חשים טוב יותר את הקשר בין מרכיבי הגוף והרוח שלהם- גם בלי שמות מוגדרים. כאשר ניתן מענה פיזי, פיזיולוגי, אינטלקטואלי, רוחני- לשאלה או למצב שהיו על במת התודעה שלהם לפני ובזמן השיעור.
במידה והאימון אכן מותאם למתאמן- היוגה יוצרת שילוב עתיק, רב עוצמה ומנצח: הפעילות הפיזית מתואמת עם הנשימה. הנשימה יוצרת שילוב למימשק הרוחני (תרתי משמע). אז מתאפשרת/משתלבת גם יכולת הריכוז המוגברת- למיצוי היכולות המופנמות/פוטנציאליות של כל אחד ואחת- כולל המנטאליות. זו "העצמה" אמיתית וברת קיימא. אם נמסד את היכולות הללו לטכניקה אישית מאורגנת- נוכל לפנות ל-העצמה הזו לפי הרצוי.
מה יותר "מרוכז" ו-"מתומצת" מזה?
אז הנה, כמובטח למעלה, הגענו גם לפירושים הנוספים למילה "יוגה"- ריכוז ותימצות.
למעשה יש כאן תהליך ברור- האיחוד או השילוב- כל אחד ומקורותיו הפילוסופיים (כמוסבר לעיל)- מביאים את האדם, היוגי, הנסיין

אפשר רק לסיים בחזרה על המאנטרה: המטרה האישית שלנו כמורים במשכן היוגה היא לקבל את התלמידים כפי שהם. התלמידים לומדים לקבל את עצמם, ומשם הם מתעצמים.

המאמר מאת: גלעד חרובי, משכן היוגה- תל אביב.
מנחה קורסים למורי יוגה כבר 17 שנה, מלמד ולומד יוגה כבר 22 שנה. מייסד ומנהל של משכן היוגה- תל אביב.
כל הזכויות שמורות! העתקה ו/או פרסום בכל מדיה שהיא ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר אסורה, וגם אינה הוגנת. עקרון ה"אי-פגיעה" – AHIMSA- חל כאן והוא חשוב יותר מכל ניסוח של איסור זה או אחר.
אבל, אפשר בהחלט לבקש ולקבל רשות.