כתבה שפורסמה במדור ניו אייג' בNRG מעריב:  צו 8 – סיפור מסע,  מאת: גלעד חרובי 26/2/2006

קישור לכתבה המקורית ב"מעריב NRG"

לכל מי שעוסק בתחום חקר התודעה יש מישהו או משהו המוגדר כמורה שלו. אדם שאמר את המילה ונתן את הדחיפה הראשונה המשמעותית בדרך. יוגה, על הרבגוניות המדהימה המזוהה עמה, היא אחד הנתיבים הראשיים של חקר התודעה. המורה שלי, הוא דני פרדייז, אחד מ-11המורים הראשונים במערב של השיטה הנקראת "אשטנגה ויניאסה יוגה". המורה שלו הוא דיוויד ויליאמס, והמורה שלו הוא סרי ק. פטאבהי ג'ויס, הסבא הגדול והמיתולוגי של היוגה האינטנסיבית הזו.

19 בינואר 2006. הכנות אחרונות לקראת הנסיעה. אנחנו בדרך לפגוש את דני פרדייז, המורה הראשון שלנו. המשכן כולו, כולל שני הילדים, מתגייס למשימה: המזכירות מקבלות הנחיות, מורי המשכן מתגייסים לשיעורים נוספים. רק לשבוע, אולי עוד יומיים. תלוי בטיסה.

20 בינואר 2006. שבע בבוקר. טלפון. הקול של דני מוכר כמו תמיד. שיחה שקטה אך דחוסה. "אמא שלי חולה, אני טס לטורונטו. לא יודע מה המצב. אני חושב שאתם צריכים לבוא בכל זאת, אבל ללמד את הסדנה במקומי. אני אודיע לאנשים, נראה אם יהיו ביטולים. תחשוב, נדבר עוד כמה שעות".

הזיכרון של הטראומות הרפואיות המשפחתיות גורם לאמפתיה מיידית. אוקיי. אני אומר לפני שאני מנתק, נבדוק אם נוכל לבוא לשבועיים.

רשימת האנשים המגיעים לסדנה של דני, חלקם מוכרים חלקם לא, והמקום היפהפה בהחלט מפתים אבל ההבדל בין שבוע לשבועיים גדול מאוד מבחינתנו.

ני פרדייז הוא מי שהביא את האשטנגה ויניאסה לאירופה. הוא נווד ושאמאן, מוזיקאי ואיש ספר. "אני לא גורו. תמצא את המורה הפנימי שלך, אני רק עוזר בדרך", הוא אמר לי לאורך הדרך. והעזרה הזו כללה גם כמה "כאפות" מנטאליות כאשר התודעה על מרכיביה התעוררה ויצאה לדרכה האישית.

21 בינואר 2006. צריך לשנות טיסות. נוסעים יותר מוקדם, חוזרים יותר מאוחר. אין מקום באל-על. אולי דרך עמאן? יש! האמא דואגת ואבא של מירי מספר על דגים עם שפם ששוחים באיים בתאילנד. המזכירות, המורים והתלמידים מברכים אותנו על הקידום ועל הנסיעה. יהיה בסדר? חייב להיות. הרי אנחנו בעניין של להיות בצד הטוב. עוזרים לדני, עוזרים ליוגה, עוזרים לעצמנו.

26 בינואר. טוב, עכשיו זה רשמי: הפכנו באופן רשמי למארחים של קבוצה בינלאומית – מורי יוגה, מתרגלים, מנהלי מרכזים ליוגה ממקומות שונים בעולם. כולם באו ללמוד עם אחד המורים הגדולים בעולם לאשטנגה ויניאסה יוגה, במקום ייחודי ויוצא דופן בתאילנד. בתמורה הם קיבלו דוא"ל הממליץ עלינו בחום, מספר על היכולות שלנו והקשר עם דני בעשרים השנה האחרונות, ומבטיח שיהיה נפלא. תודה, דני.

בן גוריון, עמאן, בנגקוק, סוראטאני. הגענו. קון דיק, המארגן המקומי, אמריקאי שגר בתאילנד 15 שנה, מאמץ 58 ילדים נפגעי הצונאמי ודואג לפרנסתם וחינוכם. הסדנא נועדה לתמוך כלכלית גם במטרה זו. הקשר מיידי, והתחושה היא של חברים ותיקים.

שעה נסיעה משדה התעופה בבנגקוק ואנחנו מוקפים דקלי שמן, מנגו ופפאיה. האזור לא מתויר בכלל למעט תיירות מקומית דלילה. אנחנו מגיעים לשמורת הטבע הממוקמת על הסכר שהוקם ויצר את האגם הגדול. המארחים התאילנדים מחכים, מחיוכים מאוזן עד אוזן. הם לוקחים את התיקים ועכשיו, 45 דקות הולכים בג'ונגל. יער גשם. לחות 100 אחוז, חם כמו שרק בתאילנד אפשר. ואז רואים את האגם הקטן. אין יתושים אין פסולת אנושית. השמורה נקראת קאוסוק. האגם נקרא קלונגלונג.

שלב אחרון: 15 דקות ברפסודת במבוק על האגם הקטן. וזהו, מגיעים. שורה של רפסודות במפרץ, עליהן בנויים בונגלוס מבמבוק ועלי דקלים. מאחור – מגורי הצוות. המים לשתייה – מהמעיין, חשמל אין. אבל מה, יש פאנל סולארי לטעינת סוללות.

הג'ונגל במלוא הדרו. גיבונים ומקוקים קוראים לבנות זוגן. בגובה 60 מטר בערך עפות ציפורים שמגיעות היישר מפארק היורה. חזירי בר משכשכים ליד רפסודת היוגה. המורים מקבלים בונגלו משודרג. יש! בינתיים, להרגעת הגוף והנפש מהמסע: אבטיח, מנגו, פפאיה, אננס. תאילנד.

פגישה ראשונה עם חברי הקבוצה. חלק חשדניים, מוכנים לנסוע לקוסאמויי אם לא נמצא חן בעיניהם. החיוך של מירי שובר את סרג' וסרגיי הרוסים, ואת טניה, הספרדייה. אני מתחבב מייד על האנגלים והסינים, הקנדי, הקוריאנית/שבדית ובן זוגה הספרדי. היוגה מקרבת, מקשרת, מעבירה אינפורמציה ללא מילים. יוצאים לדרך.

ך החלו שבועיים של יוגה בגן עדן. הגזמה? רק קצת. בבוקר – שלוש שעות של אימון יוגה בתנאים בהם המונחים הקשבה ותשומת לב מקבלים משמעות אחרת. אין פולושן אלקטרו מגנטי, אין רעש לבן, אין מסכים מרצדים וצלצולים. פשוט אין. עוד חוויה חשובה: אין אבק! אין גם מה שגורם לאבק, על כל סוגיו. ואם יש, הוא נשטף בלחות הכללית אל תוך האדמה. בכל מקרה, לא מרגישים אותו. הריאות מתנקות. המונח "רק כמה שנכון" מחפש ומקבל משמעות.

אחרי התרגול ארוחה: מנה אישית של אורז או אטריות אורז, ירקות מבושלים, פירות. מים. תה או קפה, כל אחד לפי השריטות האישיות. אוכל משובח שחלקו גדל במקום וחלקו מגיע ברפסודות – פינוקים של אנשי יוגה יאפים. שבלולי ענק שוחים באגם ומייצרים דבוקות של ביצים סגולות זרחניות, המודבקות על עצים ושיחים. גם אותם התאילנדים מבשלים לפעמים. בין לבין מתנהלות שיחות ערות על שרשרת המזון, צמחונות, טבעונות.

בשעות אחה"צ המאוחרות, אחרי מנוחה, שיט בקיאקים לכל קצווי האגם ומסאז'ים מידיהן האמונות של דוט וגאו, וארוחת פירות קלילה.

החבורה שמחה ומרוצה, המורים הישראלים "החשודים" מקבלים אישור וגושפנקא: אנחנו בסדר! לתפארת מדינת ישראל.

לבקשת הקהל מירי מעבירה שלוש סדנאות "יוגה-דאנס". מזל שטנאייה הביאה אי-פוד עם רמקולים, ומזל שיש פאנל סולארי לטעינת הסוללות. שמחה וששון על רפסודת הבמבוק – ואם נופלים, הנפילה רכה.

גם רצפת התרגול אידיאלית. לא מאוד יציבה – צריך להתעקש ולמצוא את הבאנדהות – אבל מספיק יציבה כדי להבין שלא הכל חייב להיות בטון, פלדה ופרקט. צ'אקרות נפתחות, נאדיס מתארכים, פראנה זורמת והאנרגיה נקיה, גם זו שנכנסת וגם זו שיוצאת.

באחד הערבים, לבקשת אותו קהל, אני מתבקש להנחות  שיחה על הפילוסופיה של היוגה: "יוגה סוטרה" מול "בהגווד גיטה", האתה יוגה וראג'ה יוגה, בהאקטי, קארמה וג'נאנה ושאר ירקות אורגניים. כן דת לא דת, האם לחסה כואב כשקוטפים אותה, צמחונות כן או לא, והאם הצמחים הם אורגניזמים חיים.

אין ספק, הסביבה הקסומה מאפשרת מיצוי מקסימלי של הפרקטיקה של פילוסופיית היוגה – תרגול, לימוד, מסירות. אצל כל המשתתפים מורגשת הגברה והתרחבות של תודעת היוגה, ופתיחות והקשבה ניכרים גם אצל העקשנים יותר. הימים חולפים בניחותא. כדרכן של סדנאות מסוג זה, החבורה מתגבשת. רחצה וכביסה באגם, שירותים על צלע ההר.

באחד הימים דיק מציע מסע של כמה שעות בג'ונגל, עם הדרכה של שומרי הפארק, בנתיב של פילי הבר והחזירים. רק הם יוצרים מעין שביל שאפשר ללכת בו. צריך להתחיל מוקדם, ואז נראה אולי גם את המושבה של הקופים (גיבונים) ואת העץ עליו יושבות בתקופה זו הציפורים הענקיות מפארק היורה "הורנביל". רובנו ששים על ההזדמנות. חלק מהמשתתפים נשארים לנוח.

6 בבוקר. המקוקים קוראים לבנות זוגן, אנחנו מתארגנים, אוכלים ארוחת בוקר ויוצאים על הרפסודה. קום, שומר הפארק, מכבה את המנוע. מולנו עץ שצמח מטפס בשם "תאנה חונקת", הרג אותו וחי במקומו, על הגזע המת. המונח "שרשרת המזון" חי בסרט, מול העיניים.

ממשיכים. יורדים מהרפסודה ונכנסים לג'ונגל. הטבע מכה מייד: צמחים קוצניים, שלוליות וביצות קטנות, שרכים בצבעים מוזרים (כחול חזק). חרקים מעופפים. עם כל שכבת גובה הצמחייה משתנה. עכבישים גדולים. עצי ענק. הכל בטווח קצר, דיק וקום מזהירים מעלוקות. כל מי שהתעקש על סנדלים אוכל אותה. בשנייה אחת העלוקות מזהות, מגיעות ונוגסות. להוריד – עם טבק רטוב. לא כואב, קצת מגרד. אני מצליח לנפנף שתיים לפני הביס הגורלי. צמחים ופרחים ועומס על כל החושים. לא ראינו פילים – ראינו את מה שהשומרים מכנים "בית היולדות" שלהם.

אחה"צ כבר היינו חזרה בשיעור יוגה "שיקומי" ובסדנא על תרגילי פיתול לשחרור, הארכת הגב, והגברת התיאבון.

יום חמישי.  מחר עוזבים. צילומים של כולם עם כולם. שיעור אחרון. סיכום אינפורמטיבי, חיבוקים נשיקות, תודות של כולם לדני פרדייז שלא הגיע בסוף, אבל יזם את כל העניין. תודות לדיק ובת'. לסוצ'יפ וקאם-לה. לגאו ודוט המסאז'יסטיות.

הבוקר מגיע. שידור חוזר של הנסיעה ברברס – רפסודה, ג'ונגל, סירה, סכר, ואן, שדה התעופה בסורטאני. הבנות מתנפלות על השוקולד והעוגיות ואפילו – ירחם השם – על הצ'יפס.

בנגקוק. 24 שעות בבאסטה הגדולה מהחלומות. עמאן. ת"א. ילדים והורים ותלמידים מחכים. תוך 10 שעות חוזרים למסלול, לקורסי המורים, לשיעורים. בשנה הבאה מארגנים סדנא שם בעצמנו. פשוט חייבים.

כתבה באתר NRG