יוגה וצמחונות – עובדות ודעות קדומות

כל מזון הוא קודם כל מזון, אורגניזם חי שמזין אותנו בחיותו. הדבר נכון לגבי כל סוגי המזון המוכרים לנו- כי אם זה לא היה כך, לא היינו יכולים לחיות ממזונות אלו.
את הגישה הערכית/מוסרית למזון אנו קובעים לפי תפישת ההכרה והתודעה שלנו. כאשר אנו עושים זאת, עלינו לזכור שהתודעה היא סובייקטיבית, נשלטת ע"י החושים, ועד אשר נוכל לפתח יכולת התמודדות מול עריצות החושים עלינו להיות מוכנים להפתעות….

דבר ראשון וחשוב: אינני מיסיונר של אכילת בשר, אך גם לא של סוג מזון אחר… גם בשר הוא מזון, ומה שקובע את ערכו המזוני והמוסרי של כל סוג מזון הוא בעיקר היחס אליו, הטיפול בו והשימוש בו.

בכל דיון על תזונה צמחונית יש התייחסות לכמה מקורות
הגישה הדתית – ההנחיה של כתבי הקודש: ביהדות- ספר בראשית;
הגישה המוסרית – אלימות, כאב וסבל הכרוכים בצריכת מזון ע"י האדם- אורגניזם חי החי והצומח;
הגישה האנטומית – מבנה מערכת העיכול האנושית.
הגישה היוגית לתזונה עפ"י העקרונות של שלושת איכויות החומר- "ה"גונות".
הגישה של ה-"איורוודה", תורת הרפואה המסורתית ההודית הנובעת מדארשנת ה"סאמקייה"..

ההתיחסות הדתית:

בבראשית א' פסוק כ"ט נאמר: "הנה נתתי לכם את כל עשב זֹרע זֶרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זֹרע זֶרע לכם יהיה לאָכלה". נכון, כל עוד לא הייתה אש לבישול, או כל סיבה אחרת כיד המפרש הטובה עליו לאורך השנים. ואולם, הממשיך לקרוא בספר בראשית יגיע לסיפור נוח והמבול, שם נאמר בפרק ט' פסוק ג': "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו!" כלומר, אִכלו בשר, וגם צמחים, אבל לא להגזים. לא בשר בנפשו. לא בהיסטריה. לא בבולמוס. ללעוס, לא לבלוע. זה ההבדל בין תרבות המנגל של "חטוף כפי יכולתך ומהר" לבין אכילה מתונה, בריאה, נכונה.
גַדלו את המזון , נַקו, הכינו, בַשלו, אִכלו ואִמרו תודה למי שעזר לכם.
לדעתי, זה מה שמאפיין את הגישה היוגית האמיתית, ולא מיליטנטיות מיסיונרית זו או אחרת. יש הרבה צמחונים וטבעונים שהם אלימים, בעיקר בגישתם לאוכלי הבשר וללובשי מעילי העור והפרוות. יש גם צמחונים שמנים עד כדי חוסר בריאות משווע, כך שהדיאטה לא בהכרח ממלאה את תפקידה הפילוסופי. לעומתם יש אוכלי בשר רזים, בריאים, נינוחים. פטאנג'לי כתב על "שביעות רצון", לא? "אי-השתוקקות"?

ומה בעניין ההתייחסות המוסרית?

מבחינת הגישה הפילוסופית-אידיאולוגית יש כאן אלמנט חשוב מאוד, הקשור להגדרת המונחים "אלימות" (הכוונה לפגוע – "הימזה") "כאב" ו"סבל",("דוקהא"- מילולית: צער, גורמי הצער) – המושלכים (ולמעשה- מואנשים, מלשון אנושיות, כמו בן האנוש) על בעלי החיים המשמשים למאכל ומאנישים אותם. מונחים אלה אינם בהכרח קשורים זה מזה.
גישה מוכרת ומקובלת בקהילה המדעית היא ש"מותר האדם מן הבהמה" מתבטא ביכולת האסטרטגית של תכנון לטווח ארוך, תקשורת, ופירוש ויישום של תובנות. בעניין זה נערך דיון רב-שנים בחברה האנושית ובתוכה בקהילת היוגה העולמית בנושא סבלם של בעלי החיים כתוצאה מגידולם התעשייתי, מהפקת מוצרי מזון מבעלי חיים ללא המתתם (חלב וביצים), וכמובן גם מן האופן שבו ממיתים ומעבדים את בעלי החיים למזון. וזאת עוד לפני שבודקים את העובדות המוכרות והמזעזעות לעתים. והרי מאידך אפשר למצוא חלב, ביצים, עוף ובשר אורגניים / אקולוגיים, המיוצרים בתנאים נאותים!
אחת הדעות בקהילת היוגה העולמית היא שבעלי החיים אינם סובלים. הם כן חשים כאב, אך השפעות הכאב אינן דומות לאותן השפעות על האדם, ולכן אינם סובלים. ולפי אותה דעה- אין ליצור הזדהות, השוואה או האנשה של בעלי חיים.
נוסף לכך וחשוב באותה מידה: הקהילה המדעית הוכיחה לא פעם שגם צמחים חשים כאב, גם להם יש אינטליגנציה וגם הם מגיבים לסובב אותם. זהו בהחלט נימוק קביל בדיון האינסופי הזה לטובת אוכלי הבשר. אם גם הצמחים סובלים, מה נאכל אז?
זאת ועוד: אם מאמצים את הגישה היוגית הדתית (להבדיל מהגישה הלא-דתית של היוגה, שפטאנג'לי מתאפיין בה), הרי שהברהמן נמצא בכל מקום ובכל דבר. אז איפה זה משאיר אותנו בעניין הבנאלי של האוכל? מה נאכל אם זה תמיד גורם סבל או פוגע בברהמן? הרי לכם מזון למחשבה….
ה"וודאנטה", הדת הראשית בהודו, פתרה את הדילמה הזו בהתחכמות אפיינית: ב"בהגווד גיטה" אומר קרישנה, שליח האל עלי אדמות, כי אמנם גם אכילת מזון צמחוני היא גרימת סבל ופגיעה, אולם את זאת הוא – קרישנה- מוכן לשאת, ועל זה הוא מוכן לסלוח. ועל זה נאמר –"ואאללה יופי!"באמת כל הכבוד. אכן הגיון בריא- הרי צריך לאכול משהו, לא? אבל בוא נגרום לזה להיות עם רגשי אשמה. כי אז נהיה בשליטה. אז מה, קרישנה נולד בווארשה ועבר ברית מילה? כך בדיוק מתנהג האבטיפוס האימהי פולני.
וברצינות:
ה"אלימות" – "הימזה" -הכוונה לפגוע – עיקרה בכוונה ובהתייחסות לפעולה. המונח "אי אלימות" בסנסקריט הוא "א-הימזה", כלומר- לוקח בחשבון שהאלימות והפגיעה קיימות. לכן, מה שחשוב באמת זו הכוונה הנכונה: לא להגזים; להשתמש רק במה שצריך; להגיד תודה; לברך את מי שנתן לנו והכין לנו; להכיר בערכו של המזון; להיות מודע לחלוטין למה אנחנו אוכלים, איך אנחנו אוכלים, מתי וכמה. לדעת שהמזון הוא הקרבה של אנרגיה חומרית חיונית, וגם אנחנו נפרנס ברבות הימים יצורים אחרים- לאחר מותנו. בקיצור, האידיאל הסוציאליסטי: לכל אחד לפי צרכיו ולפי יכולתו. האם זה אפשרי? הסוציאליזם והקומוניזם לא הצליחו כל כך.

ההתייחסות האנטומית: 

כשבודקים את המבנה האנטומי של מערכת העיכול, יש להשוות את אורכה לגודל הגוף הכללי:
מסלול העיכול אצל בעלי החיים האוכלים עשב בלבד הוא ארוך מאוד ביחס לגודל גופם. אם הם מעלי גירה יש להם יותר מקיבה אחת. זו מערכת המתאימה לעיכול מזון מהצומח בלבד, עיכול הדורש תהליך איטי יחסית ומאוד יסודי. גם מבנה השיניים ואופן הלעיסה והבליעה מותאמים לאכילת צמחים. שמם המדעי של אוכלי צמחים הוא "הרביבור-Herbivor".
מסלול העיכול אצל בעלי חיים האוכלים בשר בלבד הוא קצר בהרבה ביחס לגודל גופם. גם מבנה הלסת והשיניים, אופן הלעיסה והבליעה מותאמים לאכילת בשר. מערכת זו בנויה לעיכול מהיר של חלבון מן החי ולהפרשה מהירה יחסית של הפסולת. השם המדעי של אוכלי בשר הוא "קרניבור-Karnivor".
אורך מערכת העיכול של האדם הוא 9 מטרים מקצה לקצה, כלומר, אורך בינוני ביחס לגודל הגוף. היא מותאמת לעיכול של מזון מן החי ומן הצומח גם יחד. כך גם מבנה השיניים ואופן הלעיסה והבליעה. האדם נמצא במעמד ייחודי זה יחד עם הקופים הגדולים ו- כמה נחמד- הדובים, האוכלים מן החי והצומח, ושמם המדעי "אומניבור-Omnivor" – "אוכלי כל". כך יכול היה האדם להתקיים ולהתפרנס בהצלחה משני המקורות, הצמחי והבשרי, לאורך ההיסטוריה ותהפוכותיה.

התייחסות הפילוסופית/דארשנית של היוגה לתזונה:

ביוגה הקלאסית- "יוגה סוטרה של פטאנג'אלי"- לא נאמר מאומה על "מה לאכול", אולם נאמר הרבה מאוד על קודי ההתנהגות המאפיינים אורח חיים יוגי. הריכוז, האיפוק, אי-השתוקקות, שביעות הרצון- אלה כללים ליוגי השולט בחושיו ובתודעתו, אדם שעבר תהליך מורכב וקשה של התפתחות והתפכחות מעריצות החושים. אדם כזה יידע מה לאכול, מתי לאכול ואיך לאכול. האחריות מוטלת על היוגי. פרשנויות דתיות/היררכיות ליוגה תדרושנה אולי דעה אחרת, אך היוגה הקלאסית אינה דת. הכיוון שלה הוא פנימה לתודעה הפרטית ולא החוצה אל הקהילה ומוסדותיה. הפירוש הדתי ליוגה-
היוגה מחלקת את האיכויות-המהויות של הקיום החמרי לשלושה מרכיבים: מרכיבים אלה נכונים גם למהות האנושית וגם למהות המזונות.
שלוש האיכויות הן "גונות" (מילולית: איכויות), ואלה הן: "סאטווה" = בהיר, קליל, נקי, טהור, מאוזן, קל לעיכול, טרי, לא מתובל וכד'; "ראג'אס" = דינאמי, פעיל, חזק, דומיננטי, צבעוני, מעורר, חריף וכד'; "טאמאס" = סטאטי, כהה, מעייף, מרדים, מבושל יתר על המידה, לא טרי וכד'. איכויות אלו כמעט שאינן מופיעות בצורתן הנקייה, ולרוב הן משולבות ביניהן, במידה זו או אחרת. השילוב (= יוגה) ביניהן יוצר את הרב-גוניות האנושית והחומרית שאנחנו רואים. יודעי-הדבר, החכמים, יודעים לפרק את השילובים למרכיביהם. ובעניין האוכל- דוגמה: אדם טאמאסי רצוי שיאכל אוכל ראג'אסי, עד שיגיע לאיזון. אז הוא יוכל לאכול אוכל סטווי על מנת להישאר מאוזן. לרוב המזונות, כמו לרוב האנשים, איכויות מעורבות. זו תורה שאדם אמור להגיע אליה יחד עם ההיכרות עם עצמו, כחלק משיטת התנהגות ומחשבה כוללת, הוליסטית.

ההתייחסות של ה"איורוודה"- תורת הרפואה ההודית-מסורתית:

האיורוודה (מילולית:"יידע החיים"), מבוססת על דארשנת (פילוסופית) ה-"סאמקייה", שהיא בת זוגה של היוגה מבחינת חלוקתן של ששת ה-"דארשנות" המסורתיות. ה"סאמקייה" והיוגה אינן זהות- אך יש בהן קווים מקבילים.
עפ"י האיורוודה, מזונו של האדם לאורך שנות קיום המין האנושי הוא תוצאה של דרגת התפתחותו הגופנית והרוחנית, השפעת הסביבה והאקלים, יכולתו לגדל ולהשיג את מזונו בתנאים שונים, צרכיו האנרגטיים וגם של תפקידו בחברה וטעמו האישי.
כמו לכל דבר בעולם יש למזונות השונים איכויות שונות-"דושות", ויש להשתמש בהם בהתאם למצב האדם (המהות הגופנית והאנרגטית) ובהתאם למה שרוצים להשיג מהמזון. יש להכיר את האיכות הפנימית של האדם ואת איכות המזון.
ה-"דושות" הללו (מילולית: "טעויות"- שם זה חשוב בהבנת המשמעות והכוונה של האיורוודה) – מקבילות באופן כללי ל"גונות" של היוגה. שמותיהן- "וואטה" (המקבילה ל"סאטווה"), " פיטה" (ל"ראג'ס"), ו"קאפה" (ל"טאמאס").
האיורוודה, כתורת רפואה פילוסופית ומעשית – אינה נוקטת עמדה ערכית-רוחנית חד משמעית ביחס לבשר, למשל. היא תמליץ בפה מלא על אכילת בשר אם לדעת הרופא האיורוודי אלמנט זה ישפר מצב ירוד (מצב מחלה) של האדם החולה, יציל אותו מבחינה בריאותית ויחזיר אותו לאיזון בריא, גם גופני וגם נפשי/רוחני. ההנחה היא שאדם כזה- בריא ומאוזן- יוכל להגשים טוב יותר את ה"דהארמה" שלו, משימתו הרוחנית-מעשית עלי אדמות; ואם יעשה כן- הושג תפקיד האיורוודה.
לדעתי, את הרוב המכריע של הבעיות וההגזמות הקשורות באוכל ניתן לפתור בפשטות ע"י לעיסה טובה ומרובה ובהתרכזות במלאכת האכילה. זה חשוב הרבה יותר מאשר "מה" אוכלים. אם כן, שימו לב מתי אתם אוכלים, איך אתם אוכלים, לעסו היטב (עד 32 פעם כל ביס! לפי הקבלה – לעיסה אחת לכל ספרה ולכל אות באלף-בית), ואל תשכחו להגיד תודה ולברך. די מהר תגלו, שאם באמת עושים את זה (או חלק מזה) – "מבצעים את הפעולה" בלשון היוגה – אוכלים הרבה פחות ומונעים את רוב בעיות העיכול וגם את רוב הפרעות האכילה.
בתיאבון!

סיכום: 
לדעתי, את הרוב המכריע של הבעיות וההגזמות הקשורות באוכל ניתן לפתור בפשטות ע"י לעיסת כל "ביס" יותר פעמים, ובהתרכזות במלאכת האכילה. זה חשוב הרבה יותר מאשר "מה" אוכלים. אם כן, שימו לב מתי אתם אוכלים, איך אתם אוכלים, לעסו היטב (עד 32 פעם כל ביס! לפי הקבלה – לעיסה אחת לכל ספרה ולכל אות באלף-בית), ואל תשכחו להגיד תודה ולברך. די מהר תגלו, שאם באמת עושים את זה (או חלק מזה) – "מבצעים את הפעולה" בלשון היוגה – אוכלים הרבה פחות ומונעים את רוב בעיות העיכול וגם את רוב הפרעות האכילה.
בתיאבון!